* האחייניות שלי משתוללות על המזרן שעליו הוא ישן, ואני שואלת אותן שוב מי הוא, כדי לשמוע את התשובה

   המצחיקה, "שיער".

  "שיער", אחת מהן עונה לי. "שלי."

  אנחנו מחליפים מבטים משועשעים ואז הוא אומר לה ברצינות תהומית:

  "האמת שאני של אלאנה, אבל אם זה עושה לך טוב."

* שכן מגיע לבקר אותנו בצהריים כשאנחנו אוכלים כולנו בחוץ, ובינו לבין הבחור והאחים שלי מתפתחת שיחה   

   שכוללת צבא, עבודה והרבה הומור שחור. אני קצת מרוגזת  שהוא לא מבלה את הזמן הזה איתי, אבל בעצם

   שמחה לראות שכל כך מהר הוא מתחבר עם כל הסובבים אותי.

* אנחנו יושבים בסלון עם סט ואני אומרת לו:

   "זוכר את מה ששאלת אותי קודם?"

   "הראשון או השני?"

   "השני." אני עונה. "אז כן."

   "טוב לדעת." הוא אומר, ומשהו בעיניים שלו גורם לי להיות שמחה שאמרתי לו. "פשוט זה השתלט עליי קצת

   קודם."

* אנחנו שרועים על המיטה בחיבוק אחד-לפני-אחרון והוא אומר לי,

  "הלוואי שיכולתי להישאר חבוק איתך ככה לנצח."

  "קודם תחזור מאירלנד," אני אומרת לו, "אחר כך נדבר."

* מעט מאוחר יותר, עדיין באותו חיבוק אחד-לפני-אחרון, אני מחליטה להגיד לו שוב.

  "שיער," אני אומרת, "אני אוהבת אותך."

  "יש לי מזל," הוא אומר.

  "לא בהכרח. לא הייתי אומרת שזו כזו מציאה גדולה."

  "אל תגידי שטויות," הוא אומר ואני מסתכלת עליו.

  "מה פתאום שטויות, רק אמרתי - "

  הוא מנשק אותי ואחר כך אומר, "זו הדרך היחידה להשתיק אותך, אה?"

  "זו אפשרות," אני עונה.

  "אל תגידי שטויות."

  אני מחייכת ואז אומרת, "שטויות שטויות שטויות."

יושבים, שכובים, שרועים, על נדנדת גן בגינתו של חבר. מסביב לילה ומעט זיקוקים של חגיגות מאוחרות, ריח מתקתק באוויר והצרצרים שותקים. מדברים, מתלטפים, מחליפים מחשבות.

את אומרת: הייתי יכולה להישאר ברגע הזה לנצח.

הוא אומר: כן, אבל הייתי רוצה גם להמשיך הלאה.

מישהו מאחור מחליף חוות דעת רועשת עם מישהו אחר, וחיוכים מתחלפים. גם כמה נשיקות.

אחר כך הוא שואל: על מה את חושבת?

ואת חושבת: אוהבת, אוהבת.

"אני חושב שאני מאוהב בכל חלק ממך בנפרד"

"אני מת עלייך"

"אני חושב שאני ממש יכול להתרגל לאכול איתך ארוחות"

"אני מסוגל להישאר חבוק איתך ככה בערך... עוד הרבה זמן. בערך לנצח"

"ללב שלך יש קצב יפה; פם-פם, פם-פם, פם-פם"

"אני אוהב אותך"

"אני ממש רציני לגבייך"

ואיך בכל פעם הלב שלי עושה קווץ' בפנים וסלטה באוויר.

הוא מתעקש לתת לי פליס (ב-ס', לא ז') כשאני מתלבשת שלא כראוי לעונה, או כשאני חולה, או סתם כשקר לי, ואני מרגישה חצי מגוחכת ושלושת-רבעי מיוחדת כשאני יושבת באוטובוס עטופה בגוש האפור הזה. אחר כך בלילה אנחנו מנהלים שיחת לילה-טוב ואני עוצמת את העיניים ודוחפת את האף לתוך הפליס הגדול, וכמעט כמעט מצליחה להרגיש כאילו הוא כאן, לוחש לי לתוך האוזן.

בבוקר אני מתעוררת וזוכרת שכל הלילה רק חלמתי עליו, וחושבת: בטח תופעת לוואי של שינה מחובקת עם אותו הפליס, ועם אותו הריח.

אני שואלת אותה "מתי אתם מתחתנים", והיא עונה חצי בצחוק "מחרתיים, ואת לא מוזמנת", ואני יודעת שמתחת למעטה הצחוק מסתתרת תקווה אמיתית לקיום החתונה ביום שאחרי מחר. אני צוחקת ומחבקת אותה חיבוק שאומר שאני מבינה ושהרגע יגיע, בזמנו.

אחר כך אני חושבת שאני רוצה לשאול אותה, בעצם, איך זה מרגיש, לדעת. איך זה מרגיש לדעת בוודאות שזה מה שאת רוצה, שזה מה שעומד מולך, שהפסקת לחפש. איך זה מרגיש, לחיות בלי ספקות, בלי פחדים, בלי החשש התמידי שאולי אולי אולי טעית, אולי עשית את הבחירה הלא נכונה.

העניין הוא שברגע שטעית פעם אחת טעות מספיק גדולה, כזו שיש צורך בשנה שלמה לאחריה כדי לחזור לעצמך, לעולם כבר לא תוכלי להרגיש בטוחה מספיק באף החלטה שתקבלי. שכחתי איך זה מרגיש להיות בטוחה במשהו, ואני לא יודעת אם בעצם אי פעם ידעתי בכלל איך זה מרגיש, ואני רק רוצה לשאול אותה, איך. רק כדי לדעת.