יש בחורה שנוסעת לפעמים בקו שלי, עולה קצת אחרי ויורדת בתחנה שלי. היא סובלת מפיגור קל, או תסמונת דאון, אני לא בטוחה בדיוק מה אבל אפשר לראות לפי צורת ההליכה והראש.

ביום חמישי בצהריים כשחזרתי באוטובוס מתל אביב היא שוב עלתה כמה תחנות אחרי, הפעם לא לבד. קרה והיא ובעלה (אני יודעת שהוא בעלה כי לשניהם היו טבעות) התיישבו בדיוק בספסל הריק שלפניי, וכל הדרך הם היו שם מולי. ראיתי מיד שגם הוא סובל ממשהו, אולי אפילו אותה תסמונת בדיוק שיש לה, אבל זה היה הדבר הכי פחות חשוב בעולם כשהוא הניח הראש המעט מעוות שלו על הכתף שלה ונישק לה את הצוואר.

ואני לא יודעת, זה היה מתוק כל כך, הזוגיות הזו שלא מתייפיפת ולא מעמידה פנים פשוט כי בעליה לא יודעים להעמיד פנים, וכל כך שמחתי בשבילה שהיא מצאה מישהו. ורגע אחד חייכתי בחיבה עם "לחיות נכון" של רונה באוזניים, כי איכשהו זה נראה לי הכי לחיות נכון באותו רגע, ורגע אחר כך זה קצת העציב אותי, כי זה כנראה טהור ואמיתי יותר מכל מה שאוכל לקוות לו אי פעם.

אני לא יודעת מתי הבנתי, אבל אני יודעת, שהמוות שלי יגרם כתוצאה מסרטן בכבד.

(כנראה גיל 40-50)

אני חושבת שאני שלמה עם זה.

אתמול בלילה בדרך חזרה מהעבודה עצרה אותי יללה, ושניה לפני שנכנסתי לרחוב שלי ראיתי חתול פצפון בורח אל מתחת לרכב הקרוב. מתוך מחשבה שהוא שייך לשלושת הגורים החדשים של גברת פנסי שגרה אצלנו בחצר התכופפתי על הברכיים ועם הפנס הזעיר שעל מחזיק המפתחות שלי ניסיתי למשות אותו החוצה ולהביא אותו הביתה. אך אבוי, הקטנצ'יק כנראה טיפס על סבך הצינורות והברזלים ונתקע מתחת למכסה המנוע, וכל מה שיכולתי לראות הוא קורי העכביש בין הגלגלים. הפיצי המשיך לצווח בחוסר אונים עד שנשבר לי הלב כמעט, ושום דבר שאמרתי או עשיתי לא עזר.

החתולה שישבה על גדר האבן והביטה בי מנסה לחלץ את החתלתול נראתה לי מיניקה, והסקתי שכנראה היא האם, ובמאמץ נוסף ניסיתי לגרום לה להתקרב אליי ולהסביר לה שאחד הקטנים שלה תקוע ברכב. אבל עד שהמנומרת הסכימה להתקרב אליי, זה היה רק בשביל להתחכך בי בהנאה וכמעט ליפול מהגדר. וגם כשכבר הצלחתי להביא אותה איכשהו אל מתחת לרכב כדי שתשמע את יללות הפיצי היא רק הביטה במבט דבילי ופנתה לאכול את שאריות האוכל שהשאירו שם השכנים.

אחרי חצי שעה התייאשתי, וכדי לא להרגיש לחלוטין אשמה עם צווחות הפצפון ברקע השארתי לבעלי הרכב פתק קטן על השמשה הקדמית. מזל שתמיד יש לי עט ופנקס בתיק, גם בשבתות שבהן אני עובדת עד 11.

היום בבוקר הצצתי ברכב ההוא שוב. הפתק שלי כבר לא היה שם, ויכולתי לשמוע יללות של חתלתול מהקצה השני של הרחוב, איפה שנמצאים חורבת בית ישן והרבה שיחים ועשבים. זה גרם לי לחייך, כי אני חושבת שהוא שרד את הלילה, בכל זאת.

is way too much overrated.

כשהייתי בניו יורק, עברה לי מחשבה פרועה כזו בראש, להכנס למספרה הראשונה שתקרה בדרכי ולהסתפר ממש קצר, בצורה מאוד לא אופיינית לי. הרי תמיד היתה האפשרות שאוהב את זה, ואם לא, יכולתי לפטור את זה כשגעון שתקף אותי בהיותי בחו"ל, וכולם היו מבינים את זה. וזו היתה מעין הפתעה שכזו, כשהייתי חוזרת. מן הזדמנות להתחיל משהו חדש, חיים אחרים, דברים שמשתנים במקום אחר והופכים להיות שגרה בבית.

וכמעט עשיתי את זה, אבל השיער הזה הפך כבר להיות מעין סמל שלי, והצהרה, ולמרות שלעתים הוא מתחיל להעיק, ולפעמים באמת נמאס לי, אני עדיין לא מוכנה לחלוטין לוותר על עטרת תפארתי.

Once upon a time there was a boy. The boy loved very much to read and dream about the day he would meet his true love – a beautiful woman, preferably blond, tall, with blue eyes and big boobs. When he wasn’t reading or dreaming the boy loved to study and become the class nerd.

Years passed, and the boy grew up to be a man. He still loved to read and was still a nerd, only now he was also the boss.

One day he met a young girl. The girl was not blond, nor tall, nor did she have blue eyes or very large boobs, but she was still beautiful.

The boy and the girl who was not tall or blond nor had blue eyes and big boobs talked almost every day and became good friends, and the boy fell in love with the girl. But the beautiful girl was also very sad, and the boy was sad too because he couldn’t find out the reason for the girl's sadness.

So the boy kept talking to the not-blond-not-tall girl and in time, as he got to know her, she opened up for him little by little, and she smiled a little more and became a little happier, and soon they became more than just friends.

Then one day, the boy kissed the not-blond-not-tall girl, but she was afraid and she left, and both the boy and the beautiful girl were now sadder than ever.

But then something happened, and the boy suddenly understood the reason why the girl was so sad. So the boy went to see her, and then the not-blond girl told him she was sad because a bad someone, a long time ago, had hurt her very much. That made the boy very sad too, and also very angry at the villain, but since it was a strange land in which you couldn’t draw a sword at someone without having to spend the rest of your days in jail, there was nothing much the boy could do about it.

After the girl who wasn’t blond or tall told the boy the reason for her sadness she became happier every day, and one day she made the boy very happy when she told him that she loved him too.

One day, the boy kissed the beautiful girl, who wasn’t sad anymore, and asked her if she would marry him, even though she wasn’t blond or tall or blue-eyed. The girl smiled and kissed the boy back and said that yes, she would marry him.

And so the boy who loved to read and the beautiful girl who was not blond or tall or blue-eyed got married, and they had a lot of kids and lived happily ever after.

The end