- שני הורדים הצהובים היבשים, היחידים ששמרתי מהזר ששלחת כשהייתי חולה, ומתחתם הכרטיס שצורף לאותו הזר.

- דיסק של מוסיקת פיות שהשאלת לי.

- מונה הימים שנותרו על השולחן שלי, בדיוק מול העיניים.

- "הרוח בערבי הנחל" שעדיין מונח לי על המיטה, סימניה באמצע.

- האוזניות עם המיקרופון שמשמשות עכשיו אמצעי התקשורת העיקרי ביננו.

- הדיסק שהכינה לי דניאלה עם הנושא כתוב עליו בטוש שחור - געגוע.

- השירים מתיבת הגעגועים שהכנתי לך שמתנגנים בכל רגע שבו אני ליד המחשב.

- החולצה ששכחת פה בפעם האחרונה, תכולה ומכופתרת וכבר חסרת ריח לחלוטין.

- הטלפון בידי, עדיין חם מהשיחה איתך שניתקתי לפני רגע.

אני צריכה מנוחה, אני צריכה לישון. ויותר מהכל, אני צריכה אותך.

אני יודעת שהפכת לדבר הכי חשוב בחיים שלי כרגע כשאני פוקחת עיניים בבוקר והמחשבה הראשונה שלי היא אתה, עוד לפני שאני נזכרת איזה יום היום ותוהה אם אני מספיק ערנית כדי לקום לכבות את השעון המעורר, וכשכאשר אני מתהפכת לצד השני בעייפות דביקה, במקום לצנוח מיד שוב אל זרועות השינה אני תוהה מה אתה עושה עכשיו.

אמא החליפה את הוילונות במקלחת. במקום הוילונות הכבדים החצי-שקופים עכשיו תלויים סביבי וילונות ניילון דקיקים שגורמים לי לחשוב על דברים רכים ונעימים. כמו צמר גפן מתוק, או צמר גפן רגיל, או עננים, או קצף.

אתמול התחשק לי להתיישב על הרצפה במקלחת ולבכות עם המים. היום הרפיתי מעט מראש הצינור, צנחתי לאחור אל הוילון שמאחוריי ונתתי לו לבלוע אותי, לעטוף אותי. הוא נצמד לגוף הרטוב שלי כמעט בלחישה, וכשנשענתי מעט יותר לאחור הוא עטף אותי, ברכות, ולרגע הייתי רק קצף גלים. כמעט יכולתי להישאר כך לנצח.

אבל אחר כך שטפתי את עצמי ויצאתי, והוא נשאר תלוי שם כמקודם, סתם וילון מאוד פשוט.

מי שנשאר מאחור מתגעגע יותר.