הם אמרו לי שהיא מתה.

הם באו אליי הביתה, לעמוד מולי בפנים אטומים שלא מגלים כלום, לספר לי שהיא איננה. לא יודעת אפילו איך ידעו איפה למצוא אותי.

שאלתי אותם איך הם יודעים שזו היא, ומיד כשהתחילו לגמגם משהו על בדיקת רקמות, ציפורניים ושערות ושיניים, ידעתי שזה שקר. היא לא מתה, והם טועים.

וידעתי שאני אוכיח להם אחרת.

.

הפעם הראשונה שבה הופיעה לי בחלום היתה חודשיים אחרי שנעלמה. היא נראתה רזה יותר, ושחומה יותר, כאילו התהלכה על איזה אי בודד בנסיונות השרדות מיותרים. היא נעצה בי מבט מפציר מעיני הים הסוער שלה ואמרה לי שלא לדאוג, כי היא דואגת לעצמה, ושלא קר לה בלילה. האמנתי לה, ולכן חשתי בטוחה יותר אחר כך.

הפעם השניה שראיתי אותה היתה בחזיון בהקיץ, כמעט חצי שנה לאחר שנעלמה מחיי. זה היה כבר קיץ, וכולם כבר פחות או יותר התייאשו מלמצוא אותה אי פעם.

בדיוק אז, כשישבנו עם הבלשים בחדר מלא עשן הסיגריות עם מאוורר התקרה החורק, שמעתי את קולה קורא לי מבעד לעשן. בתחושה חנוקה מעדתי החוצה, ואיך שנסגרה הדלת מאחוריי ראיתי אותה מולי, רזה עוד יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותה, וכבר לא שחומה בכלל.

"טעיתי, לורה," היא אמרה לי. "טעיתי."

ניסיתי לשאול אותה למה התכוונה, במה טעתה, מה עשתה לא נכון, אבל היא נדה בראשה כאילו שלא היתה מסוגלת עוד לדבר, נתנה לשתי דמעות ליפול מעיניה על כף ידי המושטת, ואז נעלמה.

כשהתעוררתי מהחזיון, יכולתי לזהות דמות אדם בגוש העשן שהסתנן מהחדר הסגור, ועל ידי התנוצצו שתי טיפות מים שנשרו מצינורות המזגן מעליי.

.

ידעתי שאם אוכל לגלות את הסיבה לטעותה, לגלות מה עשתה ולמה טעתה, אצליח למצוא אותה, ובכך להוכיח להם שהיא חיה. יכולתי להרגיש אותה נושמת בחלל האוויר כמו שהרגשתי את לבי פועם.

.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לדירה השכורה הקטנה שבה נראתה לאחרונה. זו היתה הדירה שאריק כתב עליה במכתב שהשאיר אחריו לפני שהלך. דיברתי איתו הרבה באותה תקופה, אחרי שנעלמה, וכל הזמן חזר ועלה נושא המוות. היה לו קשה, הוא אמר. כל כך התרגל לחיות איתה לצדו עד שלא היה מסוגל לחיות בלעדיה. שבתי ואמרתי לו שלא, שלא יעשה זאת, היא עדיין חיה ואם תדע שהלך בגללה ישבר לבה. זה לא עזר. שבעה חודשים אחרי שנעלמה מצאנו אותו, קבור מתחת לשמיכה וחמישה בקבוקים ריקים מתגלגלים סביבו. על הקבר שלו ביקשנו שיכתב שמת מאהבה.

הדירה הקטנה ההיא היתה כל כך מלוכלכת, כל כך דחוסה בזוהמה, עד שידעתי שלא היה שום סיכוי שחיה שם, בתקופה כלשהי.

אבל הכתובת הופיעה ביומן שלה, זה ששרף, כך אמר אריק, ואני המשכתי לחפש. אחרי הכל, הייתי חייבת להוכיח להם שהם טועים.

בדירה שממול נמצאה לי התשובה. האישה השחורה שגרה שם, טלינה, זיהתה אותה עוד לפני שהראיתי לה תמונה. היא זכרה הרבה ממנה, אבל כל מה שיכלה להגיד לי הוא שהיתה חולה, ושנסעה למרפא הודי אי שם בצפון.

.

משם הדרך היתה קלה. כבר ידעתי איפה למצוא אותה, ידעתי איפה חיה ולמה ברחה בלי להגיד מילה. ידעתי למה לא רצתה לגלות לי דבר על המחלה ולמה היתה מוכרחה לעבור את זה לבד.

כשהגעתי לעיירה הקטנה ההיא כיוונו אותי מיד לביתו של המרפא. הוא הסביר לי הכל, ואחרי שנתן לי את מכתב הפרידה שכתבה כשידעה שלא תשרוד את זה, הוביל אותי לבית קטן בקצה העיירה, שם הושיטה לי אישה קטנה ולבנה תינוקת ביהרת שיער עם עיניים של ים סוער.

.

היא איתי עכשיו, בת אחותי. שמה הופ, כי כך קראה לה אחותי.

הם לא האמינו לי כשאמרתי אז שאני ממשיכה לחפש אותה, שהיא עוד חיה. אבל צדקתי. אני רואה אותה בעיניה של הופ, כהות כעיניה שלה עצמה, ואני רואה אותה בתנועותיה של הילדה, בדיבורה, באופיה.

מדי פעם אני לוקחת אותה לבקר אצל שניהם, בשני הקברים. אני אומרת לה שהם אהבו אותה מאוד, אבל היה להם קשה ולכן עזבו. עוד לא סיפרתי לה על המחלה. בינתיים אני רק משחקת איתה שם, ואנחנו שותלות פרחים, שיראו אותה מלמעלה ויתגאו.

מאז שמצאתי אותה היא התגלתה לי בחלום רק פעם אחת. היא הצביעה לכיוון שבו ישנה הופ, חייכה ואמרה לי בשפתיה תודה בלי קול.

היא כבר לא נראתה רזה אז, וידעתי שהיא מאושרת.

זה מן עצב כזה שנשאר תקוע בגרון, יושב בדיוק בנקודה שבין סוף הלשון ללוע, איפה שצריך לבלוע. וזה יושב לי שם כבר שעה וחצי, בלי לזוז, בלי לנשום, בלי לקטון או לגדול, פשוט נח לי על קצה הלשון ושר לי בקולה של רונה על הדברים הקשים שבחיים.

דמעות רוצות לצאת והן לא, מכל מיני סיבות שאני לא מבינה, ורק עיניים זרות חוזר ומתנגן, וברקע שירים ליואל בזה אחר זה.

זו תחושה שאי אפשר לתאר, ואני לא יודעת אם היא טובה או רעה כי היא כנראה שתיהן, אבל זה עצוב. עצוב עצוב נורא.

רונה בחיים ממלאת אותי בדידות והערכה בו זמנית.

חלומות שאני לא מצליחה להשתחרר מהם הם אולי הדבר הכי מעיק עליי. יום שלם (או יותר) עם תמונות ממשהו שבכלל לא קרה, שלא הייתי רוצה שיקרה.

כמו להתחתן ביום שבו מישהו קרוב מת, או לגלות על המחשב תמונות סקס שלי עם מישהו שאני בשום אופן לא אמורה לשכב איתו, לעולם. לא רוצה. איכס. או לקום בבוקר יום אחד ולגלות שאחותי גזרה לי בשנתי את כל השיער. חרדות חרדות חרדות.

זה גורם לי לתהות האם יש בי הרבה יותר חושך ממה שנראה לעין. האם אני מתעסקת בסקס יותר ממה שראוי, ממה שמותר, ממה שמתאים לי. האם הפחדים שלי גדולים כל כך עד שהם מכסים על כל הצדדים הטובים שבי, עד שאני מפחדת לחיות. אני מתחילה להעניק פרשנויות לכל פרט קטן שאני מסוגלת לזכור, לכל הבעה, לכל מילה. אני הופכת פרויד של עצמי לעצמי בנסיון להבין מה קרה שם ולמה דווקא זה. ואז אני לא מסוגלת לעשות דברים אחרים, כמו להתרכז בסידור המסיבה הקרובה כי כל הזמן קופצות לי תמונות הסקס ההן לראש, או להתרגז מכל דבר קטן שהבחור החדש והגמלוני בעבודה עושה לא נכון, כי החלומות האלו מטרידים את נשמתי.

ודווקא את החלומות האלו אני זוכרת, ארורים יהיו.