בהתחלה הכרתי אותה. היא היתה מגיעה מדי פעם לחנות, גבוהה ודקה וחיוורת, וכל כולה אומרת מן אצילות כזו שקשה היה לי לפענח. פעם אחת הגיעה עם בעלה כדי לקנות משהו, ואחרי שהראיתי להם מפה ומשם במשך עשרים דקות, כבר הכרתי אותם כזוג. הוא עם כיפה על הצד, היא לפעמים עם חצאית ולפעמים עם מכנסיים, תמיד עם קוקו בצבע אגוז קצת מעל העורף. אחר כך גיליתי במקרה שיש להם ילדה, בת שלוש, ושהיא נמצאת בגן אליו הולכות גם האחייניות שלי. הבת שלהם נראית כמו ערבוב של שניהם, בהירה עם שיער האגוז של אמה, והעיניים המעט בולטות של אביה.

מאז אני רואה אותם לפעמים כשאני מגיעה לגן לאסוף את הבנות. לפעמים הוא, לפעמים היא. במסיבת הסיום של הגן ראיתי את שניהם. היא בת 27, אולי 28, הוא שנה-שנתיים מבוגר ממנה וטיפ-טיפה גבוה ממנה. הם מצטיירים לי כזוג חמוד ויפה, בלי יותר מדי גינונים והצגות, כמו משהו שיכול לשמש דוגמה לאנשים אחרים. יש בה משהו מאוד אצילי ובו יש משהו מאוד פשוט, וכשאני רואה אותם ביחד אני משתוקקת לדעת מי הם לבד, איך הם מדברים ומתנהגים, ואם אולי הבחורה הגבוהה הזו, עם הקוקו בצבע אגוז והבגדים הפשוטים, היתה יכולה להיות חברה שלי.

קשה לי להירדם אחרי שאתה אומר לילה טוב. כאילו הידיעה שאתה שם ואני פה, כל כך קרובים אבל מנותקים לשארית הלילה, מרחיקה ממני את השינה.

וכל כך הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי חושבת, או אומרת - יכולתי להירדם כך, בתנוחה הזו. ולישון כמו שלא ישנתי מעולם.

לב מול לב, והדבר היחיד שאני רוצה הוא לישון איתך למשך שארית לילותיי.