עט הנוצה החדש שלי מציץ אליי מאחורי גב המחשב,  שכוב על צדו בעדינות לצד המכחולים הישנים וקופסת הדיסקים. ניגודיות גדולה יותר מזו לא אוכל למצוא.

בשביל להגשים חלום ישן קניתי אותו, בשביל החוויה של כתיבה בציפורן בעלת חוד משונן כל כך, שאם אשרוט בו את הנייר יקרע הדף. תמיד שאפתי לתחושה של האחיזה בבסיס הנוצה, כשהשערות הלבנות הדקות מדגדגות את קצה אפי והציפורן חורקת מעט בכתבה על הדף.

אפילו דפים מתאימים יש לי, מעט מצהיבים, עבים וגסים מעט יותר מדפי היומיום שלי. קרועים הם בקצותיהם, מאז תלשתי אותם לפני שנים ממחברת שהרסה את היופי בנייר. עם העט הזה והדפים האלו, יכולתי לכתוב שעות אל תוך הלילה, עם השמלה המתאימה מונחת על כתפיי. חווית המאה התשע עשרה היתה אז מושלמת, והייתי הופכת לאחת מדמויות הרומנים של ג'יין אוסטן ביושבי ליד המכתבה העמוסה שלי בחדר הרחב.

לאור נרות הייתי כותבת, מכתבים ושירים וסיפורים, עד שייבש מעיין מילותיי והמשפטים יעצרו מזרימתם מעמקי מחשבותיי, עד שיכלה בי צורך הכתיבה.

אך בפותחי את צנצנת הדיו הישנה, מכוסת האבק, גיליתי כי הדיו יבש זה מכבר, וכל שנותר הוא גוש שחור מדובלל וכמה טיפות מים אפורים סביבו. בבת אחת שבתי להיות נערת המילניום, כותבת בעט פיילוט עשוי פלסטיק וחיה מול אורו הקורן המלאכותי של צג המחשב.

אני שונאת להכנס לאיי.אמ.די.בי. מכורח ההרגל ולגלות לפתע מקישור של קישור, שהנה מצלמים סרט לאחד הספרים האהובים עליי יותר מכל. זו תחושה של הלם, בתחילה, ואז שיתוק, כמו חצים חדים שננעצים לי בלב מכל זווית אפשרית, ולבסוף תסכול, תסכול ואכזבה עד דמעות. השיתוק הזה, שנובע מההרגשה שאנשים פשוטים כמוני אי שם החליטו שהם טובים יותר ממני, טובים יותר מהסופר או הסופרת הנהדרים שהצליחו להכניס חיים ועולמות שלמים בספר - שהחליטו, בהחלטה שרירותית וקלת דעת שנובעת משיקולים כספיים ועיניים בורקות בירוק, להעביר את הדמויות הנהדרות הללו למסך הרחב, לעולם הרחב, לעולם נטול הספר וחדוות הקריאה - השיתוק הזה יכול לעצור את פעימות לבי. איך יכול אדם שחי את חייו בעולם תרבותי לחוש נחשב יותר, מבין יותר, מיוצר העולם עצמו. איך יכולים במאי, תסריטאי ומלבישה להכניס בפריימים בודדים את שפע הרגשות שעוברים מהמילים הכתובות היטב אל כל קורא וקורא.

ומי, מי, מי, מי, מי, מי יכול להעז בחוצפתו להסריט ספר שכה אהבתי ולהצהיר בזה שהם הבינו את עומק העלילה והדמויות טוב יותר ממני. והרי הסיכויים גבוהים יותר שזו אני, אני הקטנה והזעירה, שהצליחה לחדור לעומק העניינים טוב יותר.

אני זו שלא חיה בסרט.

ספר לי סודות, ספר לי בלחישות.

ספר לי בלחישה על הפעם הראשונה שלך, ספר לי על אהובתך האבודה, ספר לי על ימים ואגמים מיובשים.

ספר לי בקול צרוד מהתרגשות על מסעות נשכחים, גלה לי עולמות מופלאים. ספר לי בעונג על מסעות באפלה ועל מנהרות חשוכות.

ספר לי בשקט מפה לאוזן על פחדיך האיומים, ספר לי את סוד התקווה שלך, ספר לי על פצעיך הפתוחים.

הראה לי בתנועות ידיך את רגשותיך, ספר לי על קוצים שננעצו בלבך, על התמונות שראית, התמונות שקרעת.

ספר לי על סיפורים שידעת, אגדות ששמעת מפי זקני שבט מאורכי זקנים. ספר לי על מילים שקראת ונמחקו בטעם השנים.

גלה לי את לבך, סוד אחר סוד, מילה אחר מילה, ספר לי את כולך, את נשמתך.

לחישה אחר לחישה, גלה לי את עולמך, גלה לי את עצמך.

לבחורה שעובדת אתי יש עור בצבע חלב, שיער חום מדובלל שהיה פעם יפה וחלק ושפתיים סדוקות מיובש. העור הלבן הדק שלה מתוח בקושי מעל עצמות בולטות וחדות, וגופיות הסבא שהיא לובשת מבליטות את החזה הקטן הצמוק שלה ואת עצמות האגן שנראות כשני קביים לגוף הדקיק שלה. הכתפיים הרזות החשופות שלה מצמררות אותי בכל פעם, וכך גם אצבעות השלד שלה שנכרכות בלי כל קושי סביב האמה הדקה עד כדי כאב, ואני יודעת שלו היתה מגיעה לעבודה לבושה בחולצת בטן הייתי נשנקת למראה הבטן הקעורה שלה שצמודה לגב כמעט.

אתמול הבחנתי בפסים אדומים דקים מתוחים על אמתה השמאלית, ונאלצתי להפנות מבט בכל רגע כמעט, שלא לנעוץ מבטים או לפרוץ בבכי פתאום. למראה הזה, של הצלקות הטריות שהיו בוודאי עמוקות יותר לו היה להן עור רב יותר לחדור אליו, התערבלתי מבפנים, ואין לי מושג יותר על מה לחשוב. האם היא באמת רוצה למות, או שרק לגרור תשומת לב שחסרה לה מילדות.

אחרי שאני מורידה את האיפור, והעור מסביב לעיניים ועל הלחיים נהיה קצת שמנוני ולח מהנוזל הכחול, אני מביטה בראי והפנים שמולי נראות ורדרדות מעט יותר, וחלקות מעט יותר,

והפה והעיניים שלי נראים ענקיים פתאום, כל כך גדולים, עד שאני תוהה אם זו באמת אני שמביטה שם במבט כל כך עייף ומפוקח, בשפתיים כל כך אדומות ותפוחות ועיניים פעורות וגדולות כל כך, עם הריסים הפרועים.

אולי זו נימפת היער הפראית שחיה בתוכי שיוצאת החוצה דרך עיני האגוז.

Once upon a time, I fell in love with you.

You were mine, and I was yours, and we were young and fresh and joyfull. We had all the time in the world and it was all waiting for us, and all we wanted to do was to laugh and make love all day, every day.

Then you fell in love with someone else, and she was the one who laughed with you and made love to you all day long.

Then you left.

Once upon a time, I fell in love with you.

You were with me, I was with you, and we were together, laughing and making love, happily.

Then you left to laugh with someone else, and I didn't know how to laugh alone.

Instead of love I made out pain.

Then I melt.

Once upon a time, I fell in love with you.

You were mine, and I was yours, and we belonged to ourselves and to endless time.

Now I forget.

Now I forgot.