אני לא שייכת לאנשים שבוכים בסרטים רומנטיים. אני יושבת שם מול המסך ותוהה למה הם ממשיכים להביך את עצמם פעם אחר פעם (וופסידייזיז) ותוהה מתי כבר יבינו שהכל היה טעות או תרמית או הטעיה. אבל בסוף, כשהם סוף סוף מתנשקים והכל טוב ושמח, משהו זז לי בפנים ואני תוהה אם באמת יש אנשים שהסיפור שלהם מסתיים ככה. או מתחיל.

חברה אמרה לי לפני כמה ימים שמה שאני כותבת דומה לרומנים הרומנטיים, כי אני כותבת דברים שארצה לקרוא כדי לספק איזשהו דחף בי. והיא צודקת. אני כותבת על דברים שאני רוצה שיקרו. לי. והאבסורד הגדול הוא שאני לא בטוחה שאני באמת מאמינה בכל זה. אבל הייתי רוצה להאמין.

בפעם הבאה שיהיו לי שש שעות פנויות אשב לצפות שוב בגאווה ודעה קדומה. דארסי הזה תמיד מחזיר לי את האמונה.

התרעה! התרעה! מלאי המשאלות הולך ואוזל; נא לחדש את המלאי;

אם הייתי יכולה לנעול את עצמי לנצח בתוך רגע אחד, זה היה הרגע של אמצע-אמצע הלילה, שלוש דקות לפני שהשמיים משנים צבע משחור לאדום כהה. לכלוא את עצמי ברגע הזה היה כמו לכלוא עצמי ברגע ללא זמן. לשניות ולדקות לא היתה משמעות עבורי. הייתי נודדת מעיר לעיר, מארץ לארץ, בוחנת כוכבים מכל זווית אפשרית ולומדת את שמותיהם על בוריים. הייתי צופה בזוהר הצפוני מתפשט לרוחב השמיים באיטיות אינסופית, משום שהפעם אין לו צורך לעזוב. שוב. ושוב.

ואולי רק לפעמים היתה עוברת בי דקירה קטנה על שהשארתי את כולם ישנים מאחור באמצע הלילה, והלכתי לתור את השמיים לבדי.

יצאתי והתחלתי ללכת בלי לדעת לאן אני הולכת. בחוץ היו שמיים שחורים שהתחילו לדהות בקצוות מאורות העיר הכתומים, וסביבי רחשים של לילה אכלו לי את המחשבות. לא ידעתי לאן אני הולכת, וגם לא למה, רק ידעתי שגעגוע גדול בתוכי שואף להגיע אל קצו. זה געגוע שהתחיל מחור קטן, קטנטן אפילו, בשיפולי הבטן שלי, קטן כל כך עד שפטרתי אותו בהינד עפעף. אבל כמו כל דבר שמתעלמים ממנו, גם חור הגעגוע שלי גדל, והוא גדל כל כך עד שלא יכולתי לשבוע יותר - כמה שלא אכלתי וכמה שלא שתיתי לא רוויתי, הכל טבע בחור העצום שהשתכן לי בבטן. אז הלכתי. אני חושבת שניסיתי ללכת הביתה, למקום שאליו הלכו כל החתיכות החסרות מהגוף שלי. אלא שבאמצע הדרך נעצרתי והסתכלתי לשמיים, וכשנפל כוכב וביקשתי להיות כבר בבית, הבנתי שבעצם אין לי מושג איפה הבית נמצא.