נוצר לי גוש קטן וקשה באמצע הבטן, בדיוק במקום שבו מכים אינסטינקטיבית באגרוף. זה גוש שמורכב מהמון כעסים קטנים ומיידיים, כעסים על כל מיני תנועות, אמירות והבעות אצל האדם שהרגיז אותי באותו רגע. ואם משהו לא משחרר לי את הגוש, עד שמשהו לא משחרר לי את הגוש, כל דבר שיעשה האיש המרגיז ברגעים הבאים רק יכעיס אותי יותר, ואבנים קטנות יצטרפו אל הגוש עד שיגדל וימלא לי את כל הבטן, עד שאחוש שנאה של ממש.

לפעמים אני חושבת שהגוש הקטן והקשה של הכעס שלי ממוקם בדיוק שם, כדי שאם המרגיז יחליט גם להכות אותי בעוד דרכים, יהיה מה שיכה אותו חזרה. כי אם אחטוף מכה בבטן באותם רגעים בהם קיים שם הגוש, האגרוף יקבל מכה חזקה יותר ממני, וכל הגוש יתפוצץ בבת אחת לאלפי אבנים קטנות וכואבות. וזו תהיה הנקמה המתוקה שלי על כל הכעסים הקטנים שאנשים גורמים לי.

אבל זה לעולם לא יקרה, כי אף אחד אף פעם לא מכה אותי, ובטח שלא בבטן. ולבסוף כל הגושים הקשים שלי מתמוססים לאבקה ונשטפים החוצה כשהכעסים שלי עוברים.

מתוך סצנה שרצה לי בראש בימים האחרונים;

יושבים השניים במסעדה על חוף הים הגלי, ערב צלול וחמים של סוף האביב, אהבה בוערת באוויר, מייחדת את הערב מכל שאר הלילות.

שני זוגות עיניים נוצצים זה אל זה, מהבהבים בחדווה אמיתית, שמחה טהורה. למאוהבים אין גבולות.

"בוא לרקוד," אומרת היא לפתע, ומושכת בידו אל הרחבה המרוצפת.

צלילי תופים וחצוצרות ממלאים את האוויר, ורגליה טופפות את רצפת האבן בקצב המדבק. יד אל יד נשלחת, כתף אל מול כתף נעה, חיוך אל מול חיוך ורגליים נעות בקצב מתואם להפליא. שיערה מתנופף ברוח הים העליזה, ידו מושכת בה קרוב יותר אליו, שולי שמלתה החדשה סובבים סביבה בכל סיבוב על כף רגל אחת.

בתום הריקוד וכלות הכוחות מתיישבים הם שנית, לחיים אדומות ועיניים בוהקות, ובלבבות פועמים חשים כי הנה הוסיפו עוד מאורע מרוגש לעת המיוחדת הזו.

בתוך הלילה, שבים הם אל החדר הצח, גלי הים הגואים מתנפצים ברעש מחוץ לחלונותיהם, ובעיניים שוחקות סובב הוא אליה וסח,

"היית מרהיבה הערב."

"היית די מדהים בעצמך," נוצצות עיניה, וקול צחוקה מרקיד את הערב בשנית עת סוחף הוא אותה למעשה אהבה חסר מעצורים.

משתלט עליי מבפנים, אחרי סערות אתמול וקריעות אמש. גופי מתרגע בכסא המלכות של הנפש, ועיניי מביטות סביב סוף סוף ללא חרדה. אנחות הרווחה כולן נפלטו מפי, מילאו את האוויר סביבי בנשימות קטועות של בכי ושל צעקות דחוקות, ואחר התנדפו אל חלל העולם השחור.

כשהערב יורד והחושך תופס את מקום האור, דווקא בי נשאר כעת דולק אור קטן, מהבהב ביציבות אל החשכה שהפכה ידידתי.

שלווה ממלאת את לבי עכשיו, ואת מקום המתחים תופסים כעת תקוות, תקוות שאני מסוגלת לראות בהביטי מעלה אל העתיד המצפה לי, ורוד מתמיד, ורוד כתמיד.

עוד אעוף רחוק, אני יודעת.

Stop haunting me

It should be easy, as easy as when you stopped wanting me

עוד מעט ומגיע סוף.

הנה, תם ונשלם המסע. עוד מעט, עוד קצת.

בקרוב ניגאל.

דרכים חדשות נפתחות לפניי, מגוללות סיפורים על אבירים ונסיכות ודרקונים נושפי אש ותמרות עשן,

ואני עומדת בדד, תוהה ואבודה, אל מול הצטלבות השבילים הרבים כל כך.

כמו בציור, עשרות הסתעפויות, עשרות נתיבים קטנים, תלולים, פתלתלים,

ובכל אחד מהם יכולתי לבחור ללכת.

השעה מגיעה, ואני,

אני יוצאת לדרך.