חגים = הרבה זמן משפחה

זמן משפחה = דיבור ללא הפסקה

דיבור ללא הפסקה = מחשבות מסתחררות בלי השגחה

סחרור מחשבות = תודעה מלאה בדברים מודחקים

דברים מודחקים = התחושה שלבד לי, למשל

לבד = רחמים עצמיים

רחמים עצמיים = משאלות ותקוות מוצפנות

תקוות = היזכרות בשנית מה חסר לי

היזכרות = כאב בלתי פוסק

כאב = ג-ע-גו-עים

מ.ש.ל

היום נצנץ אליי עגיל מרצפת הקניון כשיצאתי מהעבודה. זה כבר אינסטינקט, מה שגרם לי להתכופף מיד ולהרים אותו. זו הנטיה הזו לאסוף דברים, בכל מקום ובכל מצב, בעיקר דברים שניכר כי מישהו איבד אותם. זה כמעט לא משנה מה אעשה איתם אחר כך, באיזו מגירה יאגרו אבק, העיקר שלא ישארו מיותמים על איזה שביל או באיזה פח. כמו הנייר עם שמות האנשים המוזמנים למסיבה ומה עליהם להביא שמצאתי בפארק, כמו הטבעת לרגל שחייכה אליי ממדרכה רחוקה ברחובות, כמו הבקבוק הזעיר שאספתי מבין הקוצים בשדה לפני שנים; אפשר לומר שאני אוספת דברים שהולכים לאיבוד. כל אבידה כזו נאספה למקום מיוחד בי, כאילו אם אוהב את הדברים האלו מספיק, אם אתן להם את תשומת הלב שבעליהם המקוריים היו נותנים להם לו לא הלכו לאיבוד, העולם יתיישר מעט.

וכמובן, מכיוון שהייתי רוצה שהמאסף שלי ידאג לאבידות שלי באותה דרך, במקום להשאירן זרוקות על המדרכה באיזה רחוב שכוח אל.

Those past days feel like a dream. we stay close to each other, and that's fine like nothing has ever been. I find myself telling him things I didn't know I know.

We spend a lot of time in bed. making love again and again, talking and doing things too perfect to be put into words.

last night we went outside to eat and we danced salsa at the beach restaurant. then we went back and made love that felt like dancing. Justin said nothing ever seemed so perfect as my eyes while we danced, and I didn't know if he ment the dance or the sex. I loved him then more than ever.

Parts of me want this time to never end, but other parts want exactly this more than anything, so we can go back home and start our real life and make every day feel like reality instead of a dream.

but meanwhile I can just look at him sleeping, one arm around me, and I know the best thing in my life is happening, right now, right here. I can see it in his smile. 

I told him that a few nights ago and he said I love you. I smiled even though he couldn't see it, but I knew he felt it by the way his hand tightened around the curve of my breast.

סחף, 1

כשנסחפת לראשונה אל תוך המים חשבת שתטבעי. הם אספו אותך ביניהם, עטפו אותך באלפי זרועות קרירות, שבירות, ומשכו אותך בכוח בל יתואר אל המקום שלא יכולת לקרוא לו בשום שם אחר מלבד האופק. בתחילה נלחמת, כמו אריה, כמו קרנף, אבל הקור שסבב אותך הפך לחום, ודקיקות המים סביבך כמו התעבתה, עד כי לא יכולת להלחם עוד. לא יכולת שלא להישאב לתוכם. נשמת אותם, ובהדרגה הם הפכו לחלק ממך, הפכו אותך לחלק מהם.
האופק ההוא היה ביתך הרעוע משך זמן כה רב עד כי לא זכרת את מראה היבשה. שכחת מקיומה. שכחת מקיומך, כאשר התקיימת בתוך המים. נשמת וחיית את הגלים ועורך דהה עד כי קיבל את צבעם השקוף.
לאחר שנים החליט הים כי די לו, כי די לך, ודחף אותך בחזרה אל החוף. כאשר פקחת את עינייך בתדהמה ממגע החול על רגלייך לא זיהית את המקום, או הדבר. רק לחישת המים סיפרה לך כי האופק שוב רחק ממך וכי היבשה תשוב להיות ביתך. ובנשיקה אחרונה הדף אותך הים מעדנות אל קו המים. אל קו החוף. עורך צרב לראשונה למגע עם הקרקע, כה חיוור ועדין היה לאחר טיפולם של המים. אך הים אוהבך שלח לך פיסות בד זעירות לכסות בן את פצעייך ואת מכאובייך, ועד שעלה בידך לקום על רגלייך לא חשת עוד בכאב.
רק מרגע שעמדת שוב בגב זקוף ונשמת את אוויר היבשה, הבנת מדוע אסף אותך הים, ומדוע החזיר אותך לבסוף. כאשר הבטת אל המרחק, הצלחת לראשונה לראות שנים ועשורים, ודרכים שלא ידעת על קיומן. למרות הפחד מטביעה בהמון, ידעת כי אכן הגיע הזמן לשוב הביתה.

סחף, 2

חשבת שגורלך שיחק בך כאשר הגחת לעולם. חשבת כי היתה זו יריקה שהדפה אותך למרחק כה רב מן המקום שבו הרגשת בבית.
ברגליים נטועות ולשון אילמת עמדת דמומה והבטת בערגה אל המקום שעטף אותך בחמלה כה רבה משך כל חייך. קור עטף אותך במקום החום אליו הורגלת, והעולם החדש נראה כה מנוכר עד כי חששת לפקוח אליו את עינייך. ידעת כי הדבר היה חייב להתרחש, ידעת כי הדרך בה את מנסה לצעוד היא הדרך הנכונה, ולמרות זאת עינייך צרבו למגע האוויר הלא מוכר, וזרועותייך רעדו בצדי גופך מתוך ידיעה כי התהליך עוד לא הגיע לסיומו.
במקום כלשהו בקצה הדרך, ידעת, הוא מחכה לך. אולי הוא חולם, אולי הזה את דמותך בעבר וכעת הוא תר אחרייך, אולי הוא זוכר דבר מה מן המפגש הראשון והאחרון שלכם, לפני זמן כה רב. הוא מחכה, גם אם אינו יודע למה, ואת יודעת כי יהיה עלייך ללכת עד אליו.
וכאשר עולה דמותו בדמיונך, את לא חשה עוד קללה בדחיפתו של הים אותך אל היבשה. את כבר לא רואה עצמך כסחף, אלא חשה כמי שסוף סוף הגיעה אל הבית.

איזו תחושה מוזרה. אני פוסעת ברחובות תל אביב, אחת בלילה, חושך, ואני לא פוחדת.

המבטים שאני זורקת לאחור נובעים מסקרנות, לא מפחד. החושך עוטף אותי כמעט באהבה.

מה כבר יכול לקרות? אני חושבת; מישהו יתקוף אותי, יפגע בי? יאנוס אותי? את כל אלו כבר עברתי. עברתי והתגברתי והשארתי מאחור. אני חסינה להכל. שום דבר לא יכול לפגוע בי.

תחושה מהממת של חופש שוטפת אותי, ואני צוחקת בקול. איזה עונג נהדר. אני חסינה. אני חופשיה.

לבסוף. סוף סוף.