אני שבורה.
שבורה לחלקים כלכך קטנים שספק שאם מישהו, מלבדו, יוכל להרכיב.
ההווה שלי, העתיד שלי, האהבה שלי..כולם נשברו..
מילים שהוא אמר לי כך סתם, פתאום מקבלות משמעות כלכך עמוקה.
אני כל כך אוהבת אותו.
וכמעט עבר חודש.
חודש בלעדיו.
למה זה קורה לי?
איך יכול להיות שהאהבה נגמרה?
והוא לא יצטער והוא לא ירצה לחזור.
ולמה לו בכלל לחזור? מה הוא ימצא?..
ילדה, כבר לא אישה, שבורה, מרוסקת.
ואני לא מתרכזת בכלום. לא יכולה. לא רוצה.
והוא נראה חי לו חיים כלכך שלווים עכשיו.
לא מתגעגע ולא מתחרט.
איך הוא יכול לא להצטער אפילו טיפה? כאילו השנתיים, שבעה חודשים ו24 יום לא היו כלום מבחינתו.
הוא באמת אהב אותי?
למה הוא לא יכול היה לחכות עוד שבוע לסיום מועדי הבחינות שלי?
למה הוא הזמין את כל המשפחה שלי למסע כומתה שלו, למה הוא ישן אצלי וחיבק ונישק אותי ונתן לי להאמין שהכל בסדר איתנו למרות שהקשר קצת השתנה?
למה לעזאזל כשכל פעם מישהו אומר עליו מילה רעה כלשהי, או אומר שהוא הפסיד אני ישר מגינה עליו?
זו משמעות האהבה?
לאהוב אותו יותר מאשר אותי? לא להרגיש יותר, לא לרצות יותר כלום חוץ מאשר לראות אותו שלי?
ועוד מעט תעבור שנה.
שנה לאילת.
בו נתתי לו את כולי בלי לפחד.
בלי לרצות שום דבר אחר.
שנה להרגשה הכי טובה בעולם, להרגיש כולי שלו, להרגיש את כולו שלי.
למה הוא לא מתגעגע אליי? עד כלכך נשכחת?
האהבה שלי אליו, האהבה שלו שהייתה שלי..כלכך כלום הייתה היא בעיניו?
חודש כמעט עבר והכאב שלי עדיין שורף, עדיין צורב, עדיין מכווץ לי את הלב לגודל של שקד.
והוא מאשים את הצבא.
ואני מאשימה את עצמי.
אכזבתי אות. אכזבתי אותו שוב ושוב.
לא שברתי שגרה, גם כשהכי רציתי.
לא הפתעתי אותו.
הייתי, כהרגלי, מאוד יציבה והוא כנראה צריך קצת יותר ריגושים.
הוא גבר, ככה אתם אומרים. אולי הוא קלט שלהיות עם בחורה אחת כל חייו זה לא מה שמתאים לו.
אבל אהוב שלי,
תדע לך שאני מחכה לך. מחכה רק לך.
לא רוצה לשמוע על אחרים.
לא מוכנה לצאת עם אחרים ולא חושבת שאהיה מוכנה אי פעם.
כשאני אמרתי שאני שלך, התכוונתי לזה. התכוונתי לזה באמת.
אז תתחרט, טוב?
תתחרט ותחזור להיות איתי.
אני אשתדל יותר. אני מבטיחה.
אין משהו אחר שאני מייחלת לו מאשר שתהיה שוב שלי.
הכל יסתדר.
רק תחזור להיות שלי כי אני שלך ולא מוכנה להחליף אותך באף אחד.
אני כלכך אוהבת אותך.
נופר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
