אני אוהבת את האנונימיות היחסית שלי ברשת. נכון, אני לא בעילום שם או משהו כזה ובהחלט אפשר לקשר אליי את פיסות האינטרנט הבודדות שאני משתמשת בהן, אבל לא הייתי מקטלגת את עצמי כמכורה כבדה שמצלמת סלפי כל שעה עגולה ומתייגת את הדאקפייס. אני לא אוהבת להצטלם (מסיבות ברורות? אני מניחה) ועוד פחות אוהבת להעלות את הפרצוף שלי לרשתות החברתיות.

באופן כללי אני לא נהינת מי-יודע-מה מפרסום בפייסבוק או באינסטגרם והדבר היחיד שאני אוהבת פחות מלפרסם את הפרצוף שלי זה לפרסם את הדעות שלי.

אני אעלה פה ושם את הבדיחה המפגרת, הציטוט המצחיק או המחשבה השנונה(לדעתי), אבל דברים אמיתיים, אקטואליים - אני דיי נעדרת מהזירה הזאת. אני גם לא אוהבת להגיב לפרסומים של אחרים. לא אכנס לעולם לוויכוח פייסבוק, אני לא בטוחה לגמרי למה.

אולי אני פשוט לא אוהבת להתווכח?

לרוב אני מרגישה שהדעה שלי מיותרת, אם מישהו כבר הגיב בדעה דומה אז זה דיי ברור שאין צורך שאגיב אני וגם אם אף אחד עדיין לא כתב את מחשבותיי סביר שאעבור הלאה.

זה לא סוד שהפייסבוק הפך לזירה הפוליטית החדשה בזמנים כאלו (וגם בזמנים לא כאלו האמת) ואני עדיין נמנעת. זה לא שאני חיה בבועה ורודה ולא מודעת כלל למה שקורה סביבנו, אני פשוט לא רוצה להכעיס אף אחד בפוסט שאעלה. יש לי חברי פייסבוק מכל קשת הגוונים הפוליטית, העדתית והאידיאולוגית. כן אפילו טבעונים. אני לא רוצה לצאת צבועה, להגיד דבר אחד בפנים ודבר אחר מאחורי המקלדת. אני באמת מתכוונת למה שאני אומרת, אבל אני מתכוונת להרבה דברים ויש הרבה סתירות גם בתוך הדברים שאני מסכימה איתם כי הדעה שלי לא מגובשת, אולי אמביוולנטית

בואו נקרא לזה דואלית, זה נשמע יותר רציונלי ופחות מבולבל

כל דבר שאני רוצה להגיד עובר כמה פילטרים של צנזורה עד שלבסוף נגנז כליל ולא נאמר כלל

וכך יוצא שאני מראש מתעייפת מלהביע דעה ולא רק בכתב בעמודת התגובות מתחת לפוסט רנדומלי

וכך יצא שיש לי המון מחשבות מגובשות ומסודרות, טיעונים ושאלות ממוקדות ועוד מיני תהיות שלעולם לא יראו אור.

אז אולי פה אצליח להקיא משהו על המקלדת (לא התכוונתי לזה מילולית, הכל בסדר) ואולי לא. נראה בהמשך.

בכל אופן פה זה הבלוג שלי וכולכם חייבים להסכים עם מה שאני אומרת. כי פה זה לא דמוקרטיה.

ביי.