אומרים שכל אישה חווה לפחות פעם אחת בחייה את החרדה שמא נכנסה להריון.
אצלנו בשכבה בנות הספיקו לעבור כמה הפלות עד כיתה י"ב ועוד כמה בצבא עד
שנגמרה להן הכרטיסייה והן התמסדו עם בחיר ליבן ביחידת דיור מתחת לבית של ההורים והחלו
לגדל ביחד עולל צווח. לי זה מעולם לא קרה. אף פעם לא באמת חששתי שאני בהריון. אולי
השתעשעתי ברעיון אבל לא יצא לי להיכנס לפאניקה, כי לא איחר לי.
השבוע הייתי במסיבת רווקות של מישהי שעבדתי איתה פעם. זאת לא היתה סתם
מסיבת רווקות, אלא מסיבת רווקות "של גדולים". ההבדל בין מסיבת רווקות
רגילה לכזאת של גדולים הוא נושאי השיחה שעולים במסיבה. במסיבת רווקות רגילה כולן
משתכרות, קצת רוקדות, אוכלות עוגה בצורת בולבול, מביכות את הכלה וכו'. במסיבת
רווקות של גדולים כולן כבר נשואות, והשיחה מתרכזת בזיהוי מועדי ביוץ. במסגרת
הנסיון להכיר אנשים חדשים יצא לי לדבר עם חברה מהצבא של הכלה. היא נשואה חצי שנה
ועכשיו הם החליטו להתחיל לנסות. היא סיפרה לי שהם עושים סקס כל יום אבל זה מתחיל
להיות מעייף. לא היה לה מושג שזאת לא הכמות, אלא התזמון. כשסיפרתי לה היא היתה
בשוק, עיניה התעגלו והיא אמרה שאני חייבת להסביר לה מה לעשות. הכי מי שלא יכול –
מלמד.
זה מצחיק איך כל החיים מפחידים אותנו, מאיימים עלינו בהריונות לא
רצויים ובהרס של חיינו, כשבפועל להיכנס להריון זו משימה לא פשוטה כלל. תמיד חשבנו
שמכל סקס לא מוגן אפשר להיכנס להריון וזה בעצם רחוק כל כך מהמציאות. חלון
ההזדמנויות בו זה באמת יכול לקרות הוא כל כך קטן שהיה עדיף אם היו מלמדים אותנו
למצוא אותו, לפחות זה היה עוזר קצת בעתיד. תמיד ידעתי שזה לא יהיה פשוט. היתה לי
הרגשה שלי זה לא יקרה ככה סתם בטעות וגם לא בנסיון הראשון.
החשדות התחילו עוד עם החבר הראשון, בגיל 16. החבר הראשון שלי אהב
לשקר. הוא שיקר לכולם. סיפר סיפורים כל כך הזויים שצריך להיות מטומטם רציני כדי
להאמין להם. אבל אני הייתי בת 16 ואהבתי אותו אהבה עיוורת שגרמה לי להאמין להכל.
הוא סיפר לי שהוא יורה סרק. חבר במועדון הענבים חסרי-החרצנים. עקר. אני האמנתי.
הוא סיפר שעשה בדיקות ושההורים שלו לא יודעים על זה, אז שלא אדבר על הנושא
בנוכחותם. גולת הכותרת של המצב הרפואי שלו היתה כמובן העובדה שאין לנו צורך באמצעי
מניעה.
מגיל 16 ועד היום עברו כמה שנים, אבל היו לא מעט פאשלות קטנות בתחום
הביטחון בגזרה הדרומית. כלום לא קרה. פעם אחת בלבד יצא לי להשתמש בבדיקת הריון
ביתית. היא יצאה שלילית ולמחרת כבר קיבלתי, ככה שיכולתי לחסוך 60 שקל אם הייתי מחכה
יום. בשנתיים האחרונות הפסקתי בכלל עם הגלולות, אז הפוטנציאל לתאונה (משמחת, תאונה
משמחת) עלה, אבל עדיין לא קרה כלום. הרופא שלי החליט שנתחיל בבירור. בהתחלה בדיקות
פשוטות. כולן חזרו בסדר אז חשבנו שפשוט צריך להתכוון ולהתאמץ קצת יותר.
ואז הרופא אמר שכדאי לעשות צילום רחם ונתן הפניה.
האינטרנט מלא בסיפורי זוועה על הבדיקה הזו. אז החלטנו לא לעשות אותה
ופשוט להמשיך לנסות. אמרתי שאם בעוד מספר חודשים מסויים עדין לא יהיו לנו חדשות
טובות, אז אעשה את הבדיקה. בעלי לא אהב את הרעיון של בדיקה כזאת, כי היא גם
פולשנית וגם כרוכה בחשיפה לקרינה. הטענה שלי היתה שאם באמת משהו לא בסדר עדיף שנדע
עכשיו ולא אחרי שנים של נסיונות כושלים. החודשים חלפו ומועד פקיעת התוקף של ההפניה
התקרב. קבעתי תור והתפללתי שהחודש זה יקרה ושאוכל להתקשר למוקד ולבטל. ביקשתי
משאלה מכל ריס שנשר ומכל כוכב שנפל, אבל הריסים והכוכבים לא באמת עונים לתפילות
והתור שלי לא בוטל.
המוקדנית התקשרה להזכיר ביום רביעי בבוקר ואמרה שיש להגיע עם מלווה כי
רוב הנשים לא מסוגלות לנהוג אחרי הבדיקה. במשך כל היום הבטן התהפכה לי והמשכתי
לקרוא עוד ועוד סיפורי זוועה על נשים שצורחות ובוכות על שולחן הרנטגן. תלונות על
כך שהבדיקה מבוצעת ללא הרדמה ואמירות שטופות שנאת גברים על כך שאם הם היו צריכים
לעבור אותה מזמן היא היתה מבוצעת בהרדמה. קיוויתי שאהיה מאלו שלא כואב להן.
ביום חמישי כבר לא התהפכה לי הבטן. לא היה מי שיבוא איתי. לקחתי
אוטובוס לקופת החולים ונכנסתי לחדר ההמתנה. היו שם המון נשים. רובן עם הבעלים, כמה
עם אמהות או חברות ואני לבד. ניסיתי לקרוא קצת אבל לא הצלחתי להתרכז. לידי שלוש
נשים דיברו על רזרבה שחלתית, אחת סיפרה שזו הפעם השלישית שהיא עושה את הבדיקה, כי
היא רוצה ילד שלישי ולא מצליחה.
ניסיתי לבחון את ההבעה של הנשים היוצאות. רובן יצאו ללא הבעה כלל. אחת
יצאה בוכה, אחת יצאה צולעת ונשענת על בעלה. שתיים יצאו בחיוך ואמרו שלא הרגישו
דבר. אחת מהן היתה זאת שמנסה להביא ילד שלישי. אחרי כמה דקות היא התחילה לבכות כי
אמרו לה שהכל בסדר, אבל היא עדיין לא מצליחה להיקלט. בפנים מישהי צרחה.
הדקות עברו כאילו מישהו מתח את הזמן. חיכיתי בתור שעה וחצי שהרגישו
כמו שלוש. חדר ההמתנה הלך והתרוקן עד שנשארתי כמעט לבד, רק אני ועוד אחת. ואז
קראו לי.
נכנסתי לחדר גדול, במרכז שולחן גבוה ומכונת רנטגן. האחות הורתה לי
להיכנס לחדר ההלבשה, להתפשט וללבוש חלוק שפתוח מאחור. נשכבתי על שולחן המתכת הקר
וחיכיתי לרופא, שמסתבר שהוא פרופסור מאוד מפורסם לפוריות. לא הכרתי אותו או את
שמו. זה כאב, אבל לא יכולתי לצעוק או אפילו להגיד שכואב לי. כשהוא התחיל להזריק את
חומר הניגוד לא יכולתי לנשום. הכאב דמה לכאבי מחזור רגילים, אבל היה בו משהו כל כך
לא טבעי וזר שהפך אותו למשתק. הרגשתי שאני עומדת להקיא. הרופא שאל בטון מוזר אם
עברתי ניתוחים ברחם. רציתי לשאול אותו מה גרם לו לחשוב את זה אבל הדבר היחיד שהצלחתי
להגיד זה "לא" שבור. הרופא וטכנאי הרנטגן דיברו ביניהם או שהם דיברו אלי,
אבל שמעתי רק קולות, לא הצלחתי לזהות מילים או אפילו הברות. הצלחתי לפלוט
"כמה זמן?" והרופא ענה שעוד 20 שניות. זה הרגיש כמו שקר כי אין סיכוי
שמאותו רגע ועד סוף הבדיקה עברו רק 20 שניות.
כשהם סיימו האחות ניגשה ונתנה לי נייר. לא הצלחתי להתישב ועדיין רציתי
להקיא. נורא רציתי לצאת משם למרות שלא יכולתי לעמוד. היא נזפה בי על שהגעתי לבד
למרות שאמרו לבוא עם מלווה. אמרתי שבעלי בדרך והכרחתי את עצמי לגשת לחדר ההלבשה.
במראה ראיתי את ההשתקפות הכי מפחידה של עצמי שראיתי אי פעם. הפנים שלי היו לבנות
לגמרי, לא היה שום צבע. השפתיים נראו סדוקות ולבנות ורק מסביב לעיניים העפעפיים
בערו באדום חולני.
הרופא אמר שהחצוצרות סתומות. אחת נפתחה בזמן שהוא הזריק את חומר
הניגוד. לא שמעתי מה הוא אמר בקשר לשניה.
באופן מוזר זאת היתה תשובה מרגיעה. יותר פחדתי שיגידו שהכל בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
