עד הגיוס למדתי פסנתר. אני לא זוכרת כלום אבל מישהי פעם אמרה לי שזה כמו לרכב על אופניים. שאני רק צריכה להתישב ליד הפסנתר והכל יחזור לי. למדתי במוסד שלוקח את עצמו די ברצינות, פעמיים בשבוע שיעור מעשי ופעם נוספת תיאוריה. גם אחי ואחותי למדו כלים שונים באותו מוסד ויצא שבילינו שם שעות רבות. ככה זה במשפחות פולניות, מקום הבילוי המועדף הוא כזה שאסור לרוץ, לצעוק ולאכול בו. באולם הכניסה כמעט תמיד ישב ילד לבד, בן 12. הוא היה שם כל יום עם תיק של בית ספר. הוא תמיד ישב בדיוק באותו מקום מחוץ לחדר של המורה לחליל צד.

המורה לחליל צד היתה משהו מיוחד באמת. היא היתה מדהימה. עם קארה קצר אדום ואודם תואם, תמיד אלגנטית עם עקבים, חצאיות עיפרון וחולצות משי ובתוכן גוף מדהים. היא נראתה צעירה ויפה. עבר הרבה זמן עד שגילינו שהוא הבן שלה ונדהמנו כולנו איך לאישה כזאת צעירה, יפה ומטופחת יש ילד כזה גדול, בן 12. הוא היה כל כך ביישן. לפעמים היינו יושבים לידו ושואלים אותו אם המורה לחליל היא אמא שלו והוא היה ממלמל במבוכה שכן והוא מחכה לה. יותר מזה לא הצלחנו להוציא ממנו. הוא היה יושב שם בשקט ומסתכל על הרצפה כמעט כל יום עד שהיא סיימה לעבוד. אמא שלי במיוחד אהבה לשאול אותו שאלות ואיתה הוא דיבר הכי הרבה, בזמן שאנחנו היינו בשיעורים שלנו. בן כמה אתה? בת כמה אמא שלך? היא לא הצליחה להשלים עם העובדה שהוא באמת הבן שלה. אין סיכוי שהגוף הזה עבר הריון ולידה ועוד לפני 12 שנים!

הייתי אז בת 17. בזוגיות ארוכה וחולה עם החבר הראשון שלי שבמשך חודשים לחץ עליי שניפגש עם זוג חברים שלו. ערב אחד נשברתי ואמרתי בסדר, ניפגש איתם. באותו יום רבנו וכמו בכל ריב החלטנו להיפרד. למרות הריב והפרידה, שהיתה די עניין שבשגרה אצלנו, לא דחינו את הפגישה איתם. הם היו זוג נחמד. היא היתה תמהונית והוא היה חתיך. מהרגע הראשון ידעתי שיום אחד הוא יהיה שלי. הוא היה היחיד מעל גיל 18 אז הוא הביא קצת בירות ופיטפטנו. אני לא זוכרת מה הביא אותנו לנושא השיחה הזה אבל שאלתי אותו מה ההורים שלו עושים. אמא מלמדת חליל צד הוא ענה. בקונסרבטוריון. "מה?!" צעקתי "אמא שלך זאת גלינה?" הוא נראה מאוד לא מרוצה. כנראה כי הוא ידע בדיוק מה יהיה המשפט הבא שלי "אמא שלך כוסית!" רצתי הביתה והערתי את אמא שלי "לגלינה יש ילד בן 19!" אמא שלי כמעט התעלפה. לעזאזל איתה, ולעזאזל הגוף שלה.

עברו כמה חודשים, החתיך והתמהונית נפרדו, החבר ואני חזרנו ונפרדנו בערך אחת לשבוע עד הפרידה הסופית שבעקבותיה החתיך לקח על עצמו לעודד אותי ונעשינו חברים טובים. הדרך מידידות לאהבה היתה קצרה והתחלנו לצאת. הייתי בת בית אצלו והוא אצלי. אחי ואחותי נעשו גם האחים שלו ואחיו – אחי. במהלך הצבא גרתי בביתם ונעשתי ילדה נוספת להוריו.

גם כשהתבגר אחיו הוא נשאר ביישן. לפעמים היה יוצא לבלות איתנו, יושב בצד שותק ומחייך. כשהתחתננו הוא לא נכח, הוא רק התחיל את השירות הצבאי ולא אישרו לו לצאת לחו"ל. זה נראה לא חשוב אז, בעיקר כי יהיו עוד המון מועדים לשמחה וזה בסדר שהוא נשאר בצבא בסוף השבוע ההוא, כי בצבא הוא התחיל לפרוח. היה לו טוב שם, הוא הצטיין בתחום שלו, המפקדים אהבו אותו וגם החיילים. בצוק איתן הוא היה בעוטף עזה אבל לא סיפר לאף אחד כדי שלא ידאגו. הוא התלבט בין קריירה צבאית ללימודים בטכניון, זה היה רק טבעי כי הוא היה חכם ומוכשר ובעל משמעת עצמית אדירה. אם רצה ללמוד משהו הוא יכול היה להצטיין בו ברגע.

לפני שנה, במוצאי השבת הארורה ההיא אמא של בעלי התקשרה. הוא דיבר איתה בחדר השינה. זאת היתה הפעם הראשונה וכנראה גם האחרונה שהוא דיבר איתה בעברית בטלפון. שמעתי את המילים "אנחנו נגיע עצמאית". שזה כבר מבשר רעות. הייתי בטוחה שקרה משהו לסבתא שלו ואולי הזקנה האנטיפטית הזאת סוף סוף מתה. נכנסתי לחדר והוא ישב על קצה המיטה בלי שום הבעה. העיניים שלו היו ריקות לגמרי מכל רגש.

"אח שלי מת"

המילים היו כל כך יבשות כשיצאו מפיו. הוא לא זז ולא הסתכל אליי, גם אני לא יכולתי לחשוב אפילו על לגשת ולחבק אותו. נזכרתי שבבוקר קראנו ידיעת חדשות בפייסבוק על גופת גבר שנמצאה איפשהו בשכונה הישנה שלנו, אבל לא התעמקנו כי חשבנו שזה לא מישהו שאנחנו מכירים. סירבתי להאמין, המצאתי אלף תירוצים ללמה זה לא הוא ואיך הוא בעצם נסע לבסיס מוקדם כי הוא כל כך אוהב את הצבא. אחרי כמה דקות שבהן פשוט היינו שם, הוא על קצה המיטה ואני עומדת בצד, בלי שום יכולת לזוז או לדבר, התחיל מבול הטלפונים. ההורים שלו התקשרו שוב, וגם הדוד וכמה פעמים התקשרו מהצבא כדי להציע לנו כל מיני דרכי הגעה. אבא שלו אמר שיזמין לנו כרטיסי טיסה למחר, הדוד אמר שהוא נוסע עם האוטו ושהוא יכול לאסוף אותנו בדרך, מהצבא אמרו שיממנו לנו מונית ספיישל. לכולם אמרנו לא, כי המשמעות היתה לחכות עוד שעות. אמרתי לו שאנחנו יוצאים עכשיו, אנחנו לא מחכים פה ולא אכפת לי לנהוג לבד כל הלילה. אמרתי לו שיכנס להתקלח ושישאיר לי את כל השאר. התחלתי להוריד כביסה מהחבל באטרף, לקפל הכל ולהכניס למזוודה. חשבתי שארזתי טוב, רק כמה ימים אחר כך הבנתי שארזתי לא נכון, למשל ארזתי 20 זוגות גרביים ורק 4 זוגות תחתונים ואיזה 3 חולצות.

תוך חצי שעה היינו בחוץ. בעלי לא הוציא מילה, אני רק זרקתי לו פקודות וציוויים. צורת דיבור שמעולם לא השתמשתי בה איתו. לפני זה אף פעם לא נהגתי בחושך בנסיעה בין-עירונית ואצלנו מדובר בנסיעה בת 5 שעות. מרגע שנכנסנו לאוטו לא דיברנו. מתישהו במהלך הנסיעה הוא ביקש שאעצור בצד, אמר שהראש שלו מלא מדי במחשבות ושהוא מעדיף לנהוג כדי לא לחשוב. התחלפנו והמשכנו לנסוע בשקט. זה היה שבוע לפני השנה החדשה וממילא היינו מתוכננים להגיע הביתה במהלך השבוע הזה, הודעתי לאמא שלי שאנחנו מקדימים ושנגיע הלילה בשעה 3:00 ואמרתי שאספר לה מה קרה כשאגיע. היא לא ידעה כלום. האפשרויות היחידות שעלו בדעתה היו שהוא עזב אותי או שסבתא שלו מתה. כשהגענו הלכנו מיד לישון, הוא אצל ההורים שלו ואני אצל אמא שלי. בבוקר נסעתי אליהם, רכבים צבאיים ואנשים במדים מילאו את הרחוב השקט. שני אנשי קבע מקצין העיר ישבו בסלון הקטן והסבירו על הטקס ועל השבעה, אספו חתימות ואישורים לדברים כמו מטח ירי ומי ינאם. כולם בכו ורק אני לא הצלחתי עדיין להבין. עדיין התעקשתי שהוא בכלל בבסיס, סירבתי לבכות. הלוויה נקבעה ליום שני בבוקר.

התחלתי לעבור על תמונות במחשב, לבחור אחת להגדיל. בחרתי כמה ונסעתי לחנות צילום לפתח ואחר כך לקניון לקנות חולצות שחורות הכי זולות שיש שיהיה מה לקרוע, כי לא ארזתי חולצות מתאימות ללוויה וגם לאבא שלו לא בדיוק היתה חולצה מתאימה. האמת היא שפשוט הייתי צריכה לברוח משם, לכל הדברים האלו היו גם פתרונות אחרים. בקניון לא הצלחתי להבין איך כולם מבלים ומחייכים, איך הם לא יודעים שקרה אסון?

בפוקס, בתור לקופה מישהי רבה איתי על המקום. רציתי לצרוח עליה שמקום בתור זה כל כך לא חשוב ואיך היא יכולה להיות כל כך אטומה אבל לא אמרתי כלום, פשוט נתתי לה לעקוף. הייתי צריכה שמישהו יבין אז עליתי לקומה העליונה, לחנות שבה עבד אז החבר הכי טוב שלי. הוא היה עסוק עם לקוח בקופה. התישבתי בכיסא ליד הקופה וחשבתי שהוא לא שם לב שאני שם. הלקוח התווכח והחבר שלי הסביר באיטיות, הלקוח התווכח עוד והחבר שלי עדיין היה אדיש וברגע של שקט הוא פשוט הסתכל אליי ואמר "אני יודע"

זו היתה הלוויה הראשונה שהייתי בה בחיי. בהתחלה לקחו אותנו לחדר שנראה לי שהוא בית הכנסת של המקום, החדר היה ריק ובמרכזו עמד הארון, עטוף בדגל. הרב הצבאי המליץ לא לפתוח ואמר שהזיהוי ודאי ואין צורך שנזהה. הוא אמר שעדיף שנזכור אותו כמו שהוא חי ולא כמו שהוא מת וקיבלנו את המלצתו. הוא אמר שלפי האמונה הוא עדיין שומע אז אנחנו יכולים לדבר אליו ואחר כך הוא השאיר אותנו לבד. הרגשתי שאני זרה בדקות האלו. האנשים האלה שחייתי איתם כל כך הרבה שנים, לא הכרתי אותם. האבל היה כל כך כבד בחדר הזה, הבכי היה קורע לב ורק אני לא בכיתי, המוח שלי עדיין צעק שהארון ריק. זה לא ייתכן שהכניסו אדם כל כך שלם וכל כך חי לארון הזה. זה קטן מדי, אין לו מקום לזוז שם, תכף יגמר לו האוויר. איך הוא נמצא שם כשבראש שלי הוא כל כך חי?

הטקס היה מכובד. הגיעו המון אנשים מהעיר ופי שלושה הגיעו מהצבא. חיילים טיפסו אל החלקה עם הארון על כתפיהם. מסביב לבור נחו עשרות שקי חול שהחיילים רוקנו על הארון. רציתי לעצור אותם ולהגיד להם שלא יכסו אותו, כדי שיוכל לצאת אבל אז הבנתי. ואז התחלתי לבכות בכי שלא נגמר במשך כמה ימים וכמה לילות. מעיין הדמעות עליו מעולם לא יבש, רק נפסק לתקופות. בתחילה תקופות קצרות ורק באמצעות כדורי הרגעה במרשם ובהמשך הוא נפסק מעצמו כדי לתת לחיים להמשיך בין בכי לבכי.

אחרי הטקס החיילים באו אלינו הביתה. הכניסו אותם בקבוצות קטנות כי הסלון קטן והם היו כל כך הרבה. כולם סיפרו על החוויות שלהם איתו, סיפורים מצחיקים, סיפורים עצובים, סיפורים מרגשים, סיפורים משעממים. גילינו עליו דברים שלא ידענו כמו כושר המנהיגות שגילה כשהתחיל קבוצת ריצה בבסיס ועודד את כל הבנות להתחיל לרוץ. מהסיפורים של כולם עלתה תמונה זהה של בחור רגיש, שתמיד בא לעזרת חבריו, שתמיד נמצא שם בשבילם ודואג קודם להם ורק אחר כך לעצמו. גילינו כמה קווי דמיון יש בינו לבין אביו מבחינת האופי. גילינו שהוא היה מועמד לקבלת פרס הנשיא ביום העצמאות ושהמפקדים שלו רצו שהוא יחתום קבע. גילינו שהוא היה מוערך מאוד וגם בכירים ממנו באו להתייעץ איתו בנושאים מקצועיים וגילינו כמה הוא היה אהוב. הדברים שאמרו כל המנחמים שבאו חיממו את הלב ואולי זו בעצם המטרה של השבעה, לחגוג את חייו של המנוח, לגלות איך נראתה דמותו בעיני כל מי שבא במגע איתו בכל תחומי חייו. כל אחד מאיתנו הכיר בו צד אחר ורק בשעת אבל למדנו את כל צדדיו.

עכשיו אנו עומדים בפני ציון יום השנה למותו. הכאב לא פוחת אבל הוא כבר לא תוקף בפתאומיות. הכי קשים היו החודשים הראשונים, כששכחנו לרגע ואז נזכרנו פתאום. אני חולמת עליו לפעמים ובחלום הוא מספר לי שעכשיו הוא בסדר ואז אנחנו יוצאים לבלות והוא כבר לא יושב בצד, אלא במרכז, צוחק ומחייך.