"היא מאוד ביישנית"

כך תמיד הציגו אותי הוריי. בהתנצלות. ואכן כזאת הייתי, מאוד ביישנית. לא רק עם המבוגרים שצבטו בלחיים והדביקו נשיקות רטובות ומלוכלכות מאודם בגוון חום אלמוג שהיה פופולרי כל כך בשנות התשעים, אלא גם עם בני גילי. תמיד היה לי קשה ליזום משחק ולהתחיל חברויות וכאשר שיתפו אותי הילדים האחרים במשחקיהם זה היה רק בזכות החברה היחידה שלי שלא וויתרה.

לפני ששיניתי את מסלול לימודי למדתי חינוך והוראה, באחד הקורסים דיברנו על משחקי גיל הגן ועל הדברים שהם מלמדים. כאשר ניסיתי להצמיד זכרונות לרשימה גיליתי שלא שיחקתי מעולם במשחקים שכל ילד אמור לחוות. במקום רופא וחולה שיחקתי לבד בקוביות וכאשר שיחקנו "בית" תמיד נתנו לי את תפקיד האבא ואמרו לי שאני עכשיו בעבודה. זה לא הפריע לי, אולי לא הייתי אמא, אבל זה עדיף בהרבה מלשחק בתפקיד כלב.

אחר כך עברנו דירה לשכונה חדשה ובשכונה הוקם בית-ספר חדש. הזדמנות חברתית מעולה ליצור חברויות חדשות ואפילו להמציא את עצמי מחדש, הרי בבית ספר חדש אף אחד לא מכיר מקודם. אבל ילדים לא יודעים להמציא את עצמם מחדש, זו מיומנות ששמורה רק למדונה ובכיתה ג' כבר לא משחקים סביב ארגז החול, בגילאים האלו משחקים מחניים במגרש. משחק מסוכן לילדה עם משקפיים. אז המשכתי להיות ביישנית, עם המבוגרים שמסביב ובעיקר עם בני גילי.

גם היום אני מרגישה בלתי נראית, בדיוק כפי שהרגשתי תמיד. כל חיי הסתובבתי בתחושה שפניי תמיד יהיו לא מזוהים. שאני יכולה להיתקל במסדרון במישהו שלקח איתי קורס רק סמסטר אחד קודם, אולי אפילו החלפנו כמה מילים או אפילו מחברת, והוא לא יזהה אותי. זה יהיה שקר לומר שזה מעולם לא קרה. נכון, לא כולם זוכרים פרצופים, אבל למה רק את שלי?

מחשבות, פחם על נייר עיתון, 5 דק'