"הם באו בלילה, פרצו את כל הדלתות
אני לא ראיתי אותם, אני ישנתי ואחותי גירגרה מים בכיור
הם נכנסו שלושה אס.אסים גרמנים.
הם הסתכלו הרבה בדרכון של אמא שלי, היה לה דרכון פולני, היא היתה פולניה
הם שאלו איפה אבא, היא אמרה שהוא במחנה עבודה
הם ראו את אחותי מגרגרת וחשבו שהיא מקיאה וכשראו אותי שוכבת על הספה, אפילו מיטה לא היתה לי הם שאלו אותה "מה יש לה?" 
ואמא שלי אמרה "היא עיוורת"
ואחר כך הם הסתלקו
אמא שלי העירה אותי ואמרה לי "אנה, תתעוררי, הם לא לקחו אותנו" ואני לא הבנתי מה היא רוצה ממני, רק רציתי לישון.
אז מה שאני אומרת זה שלא כולם היו רעים, הם ריחמו עלינו ולא לקחו אותנו"

כילדה קטנה הייתי בטוחה שכל הסבים והסבתות הם ניצולי שואה, כי זה מה שידעתי בבית. אך מעבר לזה לא ידעתי.

מעולם לא דיברו אצלנו על השואה, לפחות לא כאשר היינו ילדים. גם כאשר כתבתי עבודת שורשים בכיתה ז' לא דיברנו על השואה.

גם כשנסעתי לפולין לא דיברנו על השואה. נסעתי עם שתי רשימות, אחת של שמות והאחרת של בקשות; אבן מאושוויץ', עלה מבית הכנסת

הסכר נפרץ רק כאשר אחותי הקטנה כתבה עבודת שורשים, שברי סיפורים נפלו מפיה של סבתא בדיבור ילדותי, כאילו מעולם לא עיבדה את החוויה והיא עדיין אותה ילדה קטנה

על הזמן הקצר בו בילתה עם הוריה, על המסתור במנזר וההתחזות לנוצרים, על משפחות האומנה, על עליית הגג הקרה והריקה ששימשה לה כחדר

על המחלה של אימה באושוויץ' ועל אביה שנגד כל הסיכויים שרד את המחנה, אך לא יכל לצעדות המוות

ומיד אחר-כך נסגר הסכר והסיפורים נשארו כשברים בדיבור ילדותי והיא לא חזרה עליהם שנית.