הסמיכות של יום הזיכרון ויום העצמאות תמיד היתה מובנת מאיליה. אחד לא יוכל להתקיים ללא השני. זה גם מאוד נוח לתחום את כל העצב הזה בזמן ומיד אחר כך לצאת ולחגוג והרי זה מטבע האדם להמשיך הלאה גם מאובדן גדול.

הסמיכות הזו מבלבלת. יש אנשים שמסוגלים לעבור מהר בין מצבי רוח, לעומתם אחרים זקוקים לזמן להתקרר. אני שייכת לסוג השני; קשה לי לסלוח, קשה לי לשכוח וקשה לי להשתחרר מתחושה שרק לפני רגע הציפה אותי גם אם נפתרה הבעיה. אך המעבר בין אבל לחג מעולם לא הפריע לי. כנראה מכיוון שהאבל מעולם לא היה שלי.

יום הזיכרון היה סתם יום קצת עצוב עם שירים יפים ברדיו וסרטים מרגשים בטלוויזיה. אהבתי להשתתף בפסטיבל האבל הלאומי מכיוון שהוא באמת וללא שמץ ציניות נוגע ללב וכולנו אוהבים להיות עצובים כאשר העצב לא באמת שלנו. זה כמו שיברון לב, אין כאב יותר יפה ומפרה מזה שנגרם עקב אהבה נכזבת.

מאוד קל להיות עצוב כאשר ברקע מתקתק שעון עצר שסופר לאחור עד תחילת החג

ואולי זה אפילו לא עצב, וודאי שלא הזדהות כאשר במהלך הטקסים, ההספדים והשירים אנחנו בכלל עסוקים בהשריית פרגית במרינדת יום העצמאות ובחירת פארק לאומי בו נעביר את חג המנגל הקרוב.

המציאות בארץ יוצרת מצב בו לפעמים האיזון מתהפך ועבור משפחות רבות הוא לא ישוב. הכאב כבר לא תחום ומוגבל ליממה המוקדשת לחללים. הוא עולה על גדותיו ונשפך מכל הכיוונים בכל ימות השנה וביום הזה הכאב נמצא בשיאו. שיא שמודגש ומוחזר כהשתקפות מכל פינה, כאשר כל שיר ברדיו פתאום נכתב עליו וכל הספד כאילו נושא את שמו. גם מי שמהיר לשכוח ומתקרר מהר יתקשה לשנות כיוון במאה ושמונים מעלות ולצאת לחגוג. שום זמר במחיר מופקע לא יפיג את הכאב, שום זיקוק ושום תרסיס קצף לא יחליף את העצב בשמחה.

רק הזמן וההבטחה לחיים חדשים מרככים את הקצוות החדים של האבל. אבל יום העצמאות לעולם לא יחזור להיות החגיגה הגדולה שתמיד היה.