באחד הלילות הלבנים במהלך השבעה של אח של בעלי אמא אמרה לי שהדבר היחיד שיוכל לתת להוריו נחמה פעוטה זה נכד. אני לא מאמינה שיש דבר בעולם שיכול לכפר על האובדן האדיר של ילדך, שהוא חלק ממך אך הוא גם עולם במלואו והוא שלם בזכות עצמו אבל הוא גם שלך. למרות זאת ידעתי שהיא צודקת. נכד לא יכול להפיג את הכאב, אבל הוא יכול לתת שמחה חדשה, שאולי תהפוך את הכאב לנסבל קצת יותר.

כבר באותו שבוע החלטתי שאקרא לבני על שמו, אם הדבר יהיה מקובל על בעלי ועל הוריו. לא כי הוא תחליף לזה שאיננו עוד, ולא כמצבת זיכרון אלא כמחווה של כבוד ושל אהבה אמיתית לאדם שהיה ואולי אפילו מעט רצון שקמצוץ מאישיותו העדינה תדבוק בו. לפני חודש שיתפתי את האיש שלי ברעיון אך הוא דחה אותו מיד, אמר שכל ילד זקוק לשם משלו. שם חדש.

אבל אף שם לא נשמע לי מתאים.

השבוע אני עומדת בנקודת ציון משולשת, יש לי יום-הולדת, סיימתי את התואר והגעתי לנקודת החצי של ההריון. שבוע 20. אין לי חשק לחגוג אף אחת מנקודות הציון האלו. בסקירה התגלה ממצא שאנחנו לא יודעים אם וכיצד ישפיע על חייו של הילד שלנו, אף אחד לא יודע להסביר לנו או אפילו לתת לנו רמז במה מדובר וכל שנותר לנו לעשות הוא להמתין לתורים ולבדיקות בחוסר מעש ולנסות לא לדאוג מהדברים שאין לנו שליטה ואפילו לא ידע עליהם.

ואני לא יכולה שלא לחשוש מהחלטות שאולי נצטרך לקבל. אני מפחדת שזו הסיבה שבגינה אף שם לא נשמע לי מתאים.