הריון הוא מצב מלא בסתירות וניגודים. מצד אחד זה מרגיש כל כך קצר, אני
עדיין מרגישה בהריון צעיר, שומרת על הסוד בקנאות. מי שלא בקשר יום-יומי איתי בכלל
לא יודע על ההריון ואני נזהרת לא להעלות שום תמונה לפייסבוק ושאף אחד לא יוציא
אותי מהארון עם איזו תגובה מרמזת. מצד שני נדמה כאילו מעולם לא היה מצב אחר ולעולם
לא יהיה. קשה לי להאמין שעד לא מזמן הבטן הזאת לא היתה פה ועוד יותר קשה להאמין
שיום אחד כאבי הגב יעלמו. עד כמה מוזרה תהיה התחושה הריקה של הבטן אחרי הלידה? אני
לא זוכרת איך זה מרגיש כשאין בפנים דייר.
להיות בסביבת הריוניות אחרות מרגיש כמו תחרות השתנות של סבל. תחרות שאין
לי כוח להיכנס אליה בכלל אז אני פשוט אומרת שאצלי הכל מושלם ויוצאת בהפסד טכני
מהמירוץ. "אני הקאתי כל יום." –"אה, כן? אני הקאתי 5 פעמים ביום!
ואז התחילו הבצקות! לא אני לא יכולה לעזור עם זה אני בהריון." המנצחת הוכרזה,
הפרס הטוב ביותר הוא לסנן מתחת לשפם כמה מעצבנות אלו שיש להן הריון מושלם.
לדעתי אין דבר כזה הריון מושלם, יש נשים שלא בא להן שידחפו את האף
לענייניהן. לכולן קשה, לכולן כואב, פשוט אין לי מספיק אוויר להתלונן כי הרגל שלו
בדיוק התמקמה לי מתחת לריאה. או שסתם כל הבחילות, כאבי הגב, הלחץ למטה והשיתוק
ברגל מתגמדים לעומת הסערה הנפשית שמלווה את ההריון הזה.
חברה ואני נפגשות לקפה ועוגה, היא מזמינה רק שתיה ואומרת שהיא שומרת
וגורמת לי לתחושות אשם. עליתי עד עכשיו 5 קילו ואני מפחדת ממה שעוד צפוי לי אבל
בחיי שזו היתה עוגת השמרים הכי טעימה שיצא לי לאכול בשנים האחרונות. אולי מכיוון
שזו הראשונה בכמה שנים טובות. היא מתרגשת מההריון שלי ורוצה לשמוע ממני סיפורים
ואני רק אומרת שהכל בסדר, מה אני צריכה את כל החקירות האלה? היא מבקשת לראות תמונה
מאולטרא-סאונד אבל אין לי כלום, רק תמונות של מוח וכליות. אני משקרת שלא נתנו לי
תמונה. הפעם האחרונה בה קיבלנו תמונה בצירוף חדשות טובות היתה בשבוע 11 ומאז כל
בדיקה מביאה איתה את הממצא הדרמטי שלה, עד שהרופא שוכח שהתכוונו להגיע לבדיקה
נעימה ומרגשת ולא מנסה בכלל להראות לנו את העובר או לספק לנו תמונות יפות ואנחנו
חוששים ומודאגים לא מעיזים לבקש, כי מי האידיוט שמתעסק בשטויות כאלה כשיש בעיות של
ממש? 4 סקירות כבר עברנו ולפנינו עוד אחת וקלסר ההריון מלא בתמונות בהן לא רואים
דבר. וסביבי כולן משוות תמונות של פרופיל מושלם "עם האף של אבא שלו".
בסקירה הראשונה גילו כליה אטרופית ואקטופית. נמוכה וקטנה וזימנו אותנו
לסקירה ראשונה נוספת שלושה שבועות מאוחר יותר, לבדוק האם הכליה תיספג בגוף והאם
נישאר עם כליה אחת בלבד. היא נשארה קטנה ונמוכה ונוספו לה שני מוקדים אקוגניים
בלב. נשלחנו לייעוץ גנטי לשקול דיקור מי שפיר אך היועץ הרגיע אותנו ואמר שאין צורך
וכנראה הכל בסדר. נרגענו ונשמנו לרווחה עד הסקירה המאוחרת, אותה עברנו אצל רופא
אחר שקבע שמדובר בכלל בכלית פרסה, שתי כליות שלא נפרדו אחת מהשניה. בנוסף הוא גילה
א-סימטריה בחדרים לטרליים של המוח וגם הוא זימן אותנו למעקב שלושה שבועות מאוחר
יותר, לבדוק אם החדר הלטרלי ממשיך להתרחב (מה שעשוי להעיד על פיגור). הכליה נותרה
בשלה, המוקדים האקוגניים נשארו בשני חדרי הלב וגם הא-סימטריה במוח נשארה, אבל לא
התרחבה מעבר לגבול הנורמה. יעוץ גנטי נוסף, הפעם כן ממליצים מי שפיר. פיספסנו את
השבועות בהם אידיאלי לעבור את הדיקור וצריך לחכות לשבוע 32 כדי לתת לעובר סיכויי
הידרשות במקרה של לידה מוקדמת לאחר הדיקור. הרופא מנסה להרגיע אותי בקשר לממצאים
ואומר "הפסקת הריון ניתן לעשות אפילו בשבוע 38" ונותן הפניה לסקירה
שלישית. אני יודעת שיש מצבים גרועים יותר, אבל מרגישה שקצת לא פייר לי. כאילו
מישהו היה חייב לי פיצוי על ההפלה אבל לא נתן. אין הריון נטול דאגות, אבל למה לא
יכולתי לקבל דאגות קצת יותר שטחיות?
דברים שמעצבנים הורמונליות:
- חוות דעת
שניה – מכיוון ששני רופאים שונים איבחנו מום כליה שונה וכל אחד התבצר בעמדתו היועץ
הגנטי ביקש שאגש לסקירה שלישית אצל רופא אחר. אבל הרעיון של מכבי לחוות דעת שניה
(או שלישית) קצת שונה. ככה יצא שהתווכחתי עם הפקידה של מכבי שנזפה בי שזה לא יפה
שאני לא רוצה ללכת לד"ר מהשמו רק בגלל שיש סיכוי שהוא עשה טעות באיבחון.
- זמינות
תורים – היועץ הגנטי גם ביקש שהסקירה השלישית תתבצע בתאריך מסויים. בעיקרון סקירות
מכוונות מסוג זה צריכות לעבור אישור מיוחד של רופא, שאמר שהוא לא רואה הצדקה לבצע
את הסקירה בתאריך המבוקש וקבע אותה חודש אחריו. אפילו הרופא האדיש שלי התעצבן אבל
מכבי בשלהם ורק בגלל זה אני צריכה לעשות את הבדיקה באופן פרטי.
- נימוס
בסיסי – או: כמה דוש אתה מ-1 עד לחטוף את העגלה האחרונה בסופר מאישה בהריון? יום
חם, כמו כל יום באוגוסט ואני מחכה לקשיש שיסיים להוציא את העגלה הלפני אחרונה.
שניה לפני שאני ניגשת לקחת את העגלה האחרונה עוקף אותי אדם ולוקח את העגלה. אני
אולי לא גדולה במיוחד ביום-יום אבל עם בטן של חודש שביעי ושיער סגול לא קל לפספס.
האמת שבהתחלה לא אמרתי כלום כי חשבתי שאולי הוא עובד של הסופר ובא להוציא לי את
העגלה בלי החמישה שקלים (בגלל שאני חמודה וחייכנית הרבה פעמים הם עושים את זה
בשבילי) אבל אז הוא פשוט עבר אותי והבנתי שלא. הלכתי לחניה לחפש עגלות שאנשים
השאירו ליד הרכבים.
- אנשים
שיודעים יותר טוב – אלו שלא מסוגלים לקבל דעות שונות משלהם. היא מקדימה אותי
בחמישה שבועות בלבד אבל מבחינתה זה הופך אותה לגורו הריון ואותי לקלולסית.
"זה התיק החתלה שקנית? הוא לא טוב. את צריכה רצועות כאלה" –"זה לא
נוח לי" "זה הדבר היחיד שנוח". "אמא שלך לא תבוא להיות איתך?
את לא תסתדרי, תקחי מראש מטפלת" –"בעלי יהיה איתי והוא מאוד עוזר"
"הוא לא יכול לעזור לך, תקחי מישהי". בסופו של דבר נכנעתי ואמרתי על הכל
"צודקת, תודה".
לפחות הגשתי את הסמינריון האחרון השבוע. גם זה משהו, לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
