עבר קצת זמן. עד כדי שהייתי צריכה לחפש את כתובת האתר בגוגל.

עמוד השער מעוצב כולו, קצת מעורר חשש, מפחיד, לא מוכר. אפילו לא הייתי בטוחה שאני זוכרת מה השם משתמש שלי, והסיסמא.... וואו.

אבל עכשיו זה מוזר כמה שבכל זאת זה כן מוכר. עמוד העריכה לא השתנה.

רק אני השתניתי.

ואולי בעצם לא?

אבל גדלתי. אני כבר לא זוכרת מתי נכנסתי לבלוג לאחרונה, בטח עברו איזה כמה שנים. אני אבדוק אחרכך, זה לא באמת משמעותי.

נסעתי באוטובוס לפני כמה ימים, במן דכאון אטומי שכזה. התקף עצב וגעגוע, לא ברור למה.

התחשק לי לדבר עם מישהו אבל הרגשתי שאין לי עם מי. תחושה שכבר הרבה זמן לא הרגשתי.

אז נזכרתי בבלוג, ששימש אותי מאוד בימי הבדידות שלי. גם בימים טובים יותר, אבל בעיקר הוא היה מקום המפלט שלי. ההתייעצות. לא ברור עם מי התייעצתי - כנראה שעם עצמי. אבל לכל הפחות היה לי לאן לפרוק את הכל. להוציא את המחשבות ולרוקן קצת את הראש.

אז נסעתי באוטובוס ונזכרתי בבלוג וכלכך רציתי לכתוב.

אז הוצאתי דף והתחלתי לשפוך. הרבה עצב ירד אל הכתב.

וכשסיימתי, פתאום הציפה אותי עוד איזו מחשבה טורדנית, עוד איזה שטות שאני אוכלת את עצמי איתה. איזו שטות שאוכלת אותי, מענה אותי.

אז כתבתי עוד קצת. ועוד קצת.

ואז הוצאתי את האמפי והקשבתי לקצת מוזיקה.

די. תנוחי קצת, זאת רק תקופה מעצבנת. היא תעבור. כמו שזה תמיד עובר.

אני רק מקווה שלא יווצר יותר מדי נזק מכל העצב והדכאון האלה. הם רק בונים עוד ועוד חומות סביבי. חומות שאחרכך יהיה קשה לשבור ולעבור. חומות שרק יקשו עלי לצאת מהבדידות הזאת שלי ששוב נפלתי אליה.

איכשהו כשהגעתי הבייתה, שכחתי מהרצון לכתוב. יצאתי בערב עם חברים, פגשתי עוד כמה חברים למחרת. אחרכך שישבת העברתי בבית בחוסר מעש טוטאלי.

והנה השבוע החדש מתחיל. הולך להיות קצת עמוס, אני מקווה שהעומס יוציא תוצרים טובים - אמן!!! שבוע הבא צריך להציג משהו וכדאי שזה יהיה טוב!