השפל והגאות תמיד באים אחד אחרי השני. אחרי שהמים מגיעים הכי נמוך שאפשר, הם חוזרים ועולים למעלה למעלה... ככה גם הגוף האנושי, ככה גם אני.
לפני שאני אתחיל את הפוסט הזה, יש כמה אנשים שאני חייבת להם תודה מכל הלב, כי מי יודע לאן הייתי מגיעה היום, אם הם לא היו לידי...
אבא שלי - שנתן לי את הצמיד השחור שמעודד אופטימיות.
ננה - שהיה איתי בטלפון הרבה מאוד זמן, ועזר להרגיע אותי עם קצת מהמוזיקה הקלאסית הנהדרת שלו.
פליפה - שהסיפור עם הפלאפונים שהלכו לו על הרגל דווקא כן הצחיק אותי, למרות שלא הראיתי את זה באותו רגע.
einatibam - שכתבה את התגובה בפוסט הקודם שגרמה לי להבין שאני לא לבד בעולם הזה, ושאני לא סבלתי לבדי.
ג'וזי - שהוציאה ממני כל שארית של כאב שאולי נשארה בי מהשבוע הגרוע ביותר בחיים שלי.
אלה אנשים שאני חייבת להם חוב שאי אפשר לבטא במילים, כי הם היו הירח שהשפיע על השפל והגאות שלי, הם אלו שהוציאו אותי מהשפל, והביאו את הגאות.
עכשיו אני מאושרת. באמת מאושרת. אבל איך התחיל כל האושר הזה? טוב, את זה קצת קשה יותר להסביר, אבל אני אנסה כמיטב יכולתי:
ישבתי לי היום, אחרי היום הגרוע ביותר עד כה בביה"ס, מול המחשב, וכתבתי את הפוסט הקודם. כבר לא ידעתי מה לעשות, לאן ללכת, מה אני מחפשת... הרגשתי כמו מישהי שאיבדה את הטעם לחיות... סיימתי עם הפוסט, וננה התקשר. דיברנו הרבה זמן ועל הרבה דברים. המוזיקה שלו השרתה עלי אווירה מרגיעה שכזו, ואני יכולתי סוף כל סוף להתחיל לחשוב בהיגיון. תוך כדי שיחה איתו, בדקתי את האי מייל כדי לראות אם קיבלתי אי אילו תגובות לפוסט ההוא. קיבלתי. אחת מהן הייתה של einatibam, ואתם יכולים לקרוא את מה שהיא כתבה. גיכחתי לעצמי. עוד לא הייתי מחוץ לזה לגמריי, אבל משהו התחיל להתעורר אצלי - מחשבות שניסיתי להדחיק, אך בסופו של דבר התרוצצו במוח שלי מבלי שאוכל לגמריי לשלוט בהן.
את בטוחה שאת עדיין אוהבת אותו? את כבר לא ממש מרגישה כאב. אולי משהו השתנה היום? מה את באמת מרגישה? את לא יכולה לשקר לעצמך, את יודעת את זה... אולי את מתגברת על זה למרות הרצון שלך לשקוע בעצב... אולי את כבר בעצם לא אוהבת אותו כל כך? אולי הוא כבר לא משפיע עלייך כל כך?
מחשבות שכאלה. ואז הגיעה מחשבה אחת שגברה על כל המחשבות, ונשמעה הרבה יותר חזק ולמשך הרבה יותר זמן מהמחשבות ההן: עכשיו הגיע הזמן שלך לבחור, ויש לך כמה אפשרויות: אחת היא שאת לא אוהבת אותו יותר, ואז אין לך בכלל בעייה. אחרת היא שאת אוהבת אותו, ותחיי בסבל בגלל זה במשך זמן מה, עד שלא תוכלי יותר. והאחרונה... טוב, האחרונה היא שאת אוהבת אותו, ואת תהיי מאושרת בגלל זה. לא עצובה, אלא מאושרת.
המחשבה הזו הגיעה כשתליתי כביסה. בהתחלה דחיתי אותה, לא הסכמתי לקבל אותה. עליתי להתקלח בערך ב-7:20. במקלחת חשבתי על העניין יותר ויותר (כן, המקלחת = המקום הכי טוב למחשבות מעמיקות...). לפתע התרחב לי על הפנים החיוך הגדול ביותר שסיפקתי בשבוע הזה. החיוך האמיתי ביותר, ואני הרגשתי אושר. אושר שלא הרגשתי כבר כל כך הרבה זמן. והמחשבה הראשונה במסגרת האושר הזה הייתה: אני אוהבת אותו, ואני מאושרת בגלל זה. לא עצובה, כי אין לי סיבה להיות עצובה. אני מאוהבת בו, ואני שמחה על כך!
ובעצם, למה נהייתי עצובה מההתחלה? כי חשבתי שהוא לא יאהב אותי בחזרה. אבל הוא אמר - אפילו פעמיים - שהוא לא אמר את מה שאמר כי הוא לא אוהב אותי או כי אני לא חשובה לו. מה שאומר, שאולי עוד יש לי סיכוי כלשהו. אולי אני אוכל להראות לו עד כמה בדיוק אני אוהבת אותו, ולהבין למה בדיוק הוא התכוון.
העניין הוא, שהוא השאיר אותי די באוויר עם הניסוחים הנהדרים והמסובכים שלו, ואני - כשלא חשבתי בהגיון - לא יכולתי לתפוס אותם ולהבין אותם באותו רגע. אני מוכרחה לשמוע אותם שוב, והפעם גם להבין.
אני אוהבת אותו, וגם אם הוא לעולם לא יחזיר לי אהבה, אני אמשיך לאהוב אותו מבלי להיות יותר עצובה, כי אין לי ממה. כולם נחמדים אלי, תומכים בי, נדיבים ופשוט נהדרים!
ג'וזי לקחה אותי היום לראות סרט של ג'וני דפ (שדרך אגב היה סרט פשוט נהדר). דיברנו, צחקנו הרבה (הצחוק האמיתי השמח והראשון שלי השבוע), ונהנינו. אני נהניתי.
גם הפעם, כמו תמיד כמובן, מחשבות על ים הקיפו את המוח שלי וחדרו דרך כל שאר המחשבות ההגיוניות - אלא שהפעם, הפעם אני הותקפתי בשמחה לא מובנת בכל פעם שהרגשתי את הדקירה הזו בלב. הרגשתי איך רמת האושר עולה בי במהירות האור עם הצמרמורת הנפלאה הזו. והרגשתי שעכשיו - סוף כל סוף - אני יכולה להתחיל להנות מהאהבה הזו אליו.
היד שלי כבר לא כואבת, ולקחתי היום מנה כפולה של אורז בארוחת הערב. אני חושבת שאני מוכנה עכשיו להתחיל לשקם את עצמי.
hanyou חזרה. לפחות לעת עתה. אני לא יודעת כמה זמן אני אחזיק מעמד - אני אנסה כמה שאוכל - אבל אני יודעת שאם אני אמעד שוב, כל החברים שלי יהיו לידי כדי לעזור לי לקום ואולי, כן, אולי אפילו ים יהיה לצידי. בעצם, אני בטוחה שהוא יהיה לצידי, בכל מצב שהוא.
מצאתי את הטעם שלי לחיות - האהבה שלי אליו, אל ים. זה הטעם שלי לחיות. לא התקווה שהוא יאהב אותי, לא האהבה שלו כלפי, כי אם האהבה שלי כלפיו!
אני כל כך שמחה שאבא שלי נתן לי את הצמיד הזה...
עכשיו אני מאושרת.
שלכם,
hanyou
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
hanyou