מכיוון שזה הסיפור שלי אני רואה זאת כזכותי להתחיל אותו במקום ובאופן שאני רוצה להתחיל אותו. לכן, למרות שהיום אני כבר נושק לשלושים והחיים שלי מסובכים עד מאוד בעניינים שונים ומשונים שכבר אחרי הפתיחה של הסיפור הזה תוכלו לקרוא ולהכיר היטב, אתחיל את הסיפור הזה דווקא בגיל עשר.

החורף היה בעיצומו. מלחמת המפרץ היתה בתחילתה. הכביש היה חלק ומסוכן. את כל הדברים האלה לא ידעתי בעצמי, אלא שמעתי ברדיו שברכב של אבא שלי כל הדרך לאיזה בית קולנוע בחיפה. אחרי כמה חודשים שלא שמעתי מאבא שלי דבר הוא הגיע לקחת אותי לסרט. זה היה בילוי הקבוע שלנו, כמו שזה היה בילוי קבוע של הרבה מאוד ילדים להורים גרושים ואבותיהם. אבא עצר את הרכב בחניה והשאיר את הרדיו פועל עד דקה בשביל לסיים לשמוע את החדשות או כדי לחפש כמה שקלים בארנק. בכל מקרה הוא עשה את שניהם במקביל. השעה היתה קצת אחרי שש בערב והחדשות הסתיימו בפניה של משטרת ישראל לסייע באיתור אדם כבן שישים, שנראה לאחרונה שלושה ימים קודם לכן לבוש במכנסי טרנינג אפורים וסוודר אדום.

נכנסו לאולם הגדול כדי לצפות בסיפור שאינו נגמר 2. הסרט הראשון היה מהסרטים האהובים עלי ביותר ושמחתי מאוד שהסיפור שאינו נגמר אכן לא נגמר בסוף הסרט הראשון. רגע לפני שכיבו את האורות והסרט התחיל נכנס לאולם גבר כבן שישים, שהיה בעיניי מתאים בדיוק לתיאור שצוין בחדשות. היה לי ברור לגמרי שזה המבוקש של המשטרה. ממראהו הבנתי גם שהוא מסוכן לציבור. כל הסרט לא יכולתי שלא להגניב מבטים לכיוונו, לראות אם הוא עושה משהו חשוד. לקראת ההפסקה כבר היתה לי תחושה חזקה מאוד שמשהו רע עומד להתרחש עם הטיפוס הזה. רציתי לבקש מאבא שיודיע למשטרה שמצאנו את האיש שהם מחפשים. אבל במקום זה רק ביקשתי לחזור הביתה בתואנה שיש לי כאב בטן.

שנים אחרי המקרה הזה עוד המשיך אבי להזכיר לי שכשהייתי בן עשר כל כך הפחיד אותי הסרט הסיפור שאינו נגמר 2, שלא הסכמתי להמשיך לצפות בו ודרשתי לחזור הביתה. מעולם לא אמרתי לו שמה שבאמת הפחיד אותי היה אותו אדם שהתאים בדיוק לתיאור של האיש שהמשטרה חיפשה ברדיו.

עכשיו, כמו שכבר ציינתי, אני כבר לא בן עשר, אני כבר קרוב לשלושים ודי בטוח שהאיש שחיפשה המשטרה היה סתם זקן מבולבל שבטח ברח מהבית כששמע את האזעקה ומאז הסתובב ברחוב מבלי לזכור היכן הוא גר או איך בדיוק קוראים לו. אני גם די משוכנע שהאיש מהקולנוע לא היה אותו זקן, אפילו שהוא היה מאוד דומה ולבש בגדים מאוד דומים. ובכל זאת, אני סבור שטוב עשיתי שדרשתי לצאת מהקולנוע, כי אנשים מבוגרים שהולכים לסרט ילדים לבד הם או מבקרי קולנוע או פדופילים, כלומר בכל מקרה הם אנשים מסוכנים שעדיף להתרחק מהם כמה שיותר. ואני, בתור ילד עם אינסטינקטים טובים ידעתי כבר אז שצריך להסתלק משם, אפילו שלא בחרתי את הסיבה הנכונה.

אם כן, אחרי ההקדמה הקצרה הזו, שאולי תהיה ואולי לא רלוונטית בהמשך, אפשר להגיע לימינו אנו ולספר על חיי המסובכים והמורכבים היום. האמת, אפשר להתחיל בהיכרות עניינית, פורמלית, ומה יותר פורמלי משם. אז אציין ששמי גדעון. כלומר, השם שאבי בחר עבורי הוא גדעון אבל השם שאני בחרתי לעצמי ובעצם השם שבו אקרא לעצמי במהלך הסיפור ואדאג לכך שאנשים אחרים שיופיעו בסיפור הזה יקראו לי בו הוא יאיר. ועכשיו, למרות שלא ממש רציתי לעשות זאת אעבור לדבר על עצמי בגוף שלישי, כי חשוב מאוד להתאמן גם בכתיבה בגוף שלישי.

אם אחרי חצות תכנס לרחוב ביצרון בתל אביב ותצעד לאורך אחת הסמטאות, לא אציין איזו כדי לא לחשוף את מיקומו המדויק של אובייקט הסיפור, תוכל לפגוש בנקל את יאיר זהר, לשעבר גדעון זהר. יאיר מתקרב לשלושים בצעדי ענק, פילוסוף חובב, תסריטאי מדשדש, במאי מחשש, מאהב מהוסס ומנסח מכתבים במקצועו. כנראה תמצא אותו שרוע על כורסת מחלקה ראשונה  שהשיג בעזרת חבר לשעבר שהיה בזמנו טכנאי תחזוקה באל-על. באותו תקופה הורו לצבי, טכנאי התחזוקה, להוציא את כיסאות המחלקה הראשונה, להזיז את מחלקת העסקים קדימה ולהוסיף עוד כסאות של מחלקת תיירים היכן שמחלקת העסקים נגמרת. זו היתה עבודה מפרכת ביותר, אבל חיונית מבחינת החברה ומשתלמת ביותר ליאיר שהשיג את הכורסה הכי נוחה שאי-פעם היתה לו תמורת מחיר ההובלה ובקבוק ג'יימסון. את הכורסה הניח בחצר דירתו השכורה ונהג לבלות שם את הלילות הקרירים ולהזיע שם את הלילות החמים. כך שאם תעבור ליד דירתו אחרי חצות תוכל בוודאי למצוא אות שרוע על הכורסה, מזיע או מבלה, בהתאם לעונה. משום שעכשיו עונת מעבר בוודאי תמצא אותי שרוע על הכורסה מזיע ומבלה לסירוגין.