אתמול בבוקר התחיל קצת הגרון. מאוחר יותר הצטרף אליו הראש למסיבת כאבים בהשתתפות האף והאוזן השמאלית. אוזן ימין, שכנראה לא הצליחה לעבור את הסלקציה בכניסה, רק עמדה בחוץ ועשתה רעש. בבוקר המצב לא היה טוב יותר. אבל אני לא מאלה שנכנעים במהירות. במיוחד מכיוון שאני מכיר אותם, את האיברים העצלנים האלה. הם רק עושים את עצמם חולים משום שאין להם כוח ללכת לעבודה ביום גשום וחורפי קצת, זה הכל. עצלות נטו. ברגע שאכנע ואשאר בבית פתאום כולם ירגישו הרבה יותר טוב. מכיר אותם, מכיר היטב, ואני לא מאלה שיפלו בפח שהם טומנים לי.

אז התלבשתי היטב ויצאתי לעבודה. האיברים מצידם המשיכו להרגיש רע ולרמוז לי בנזלת, שיעולים והתעטשות אחת לפחות, שעשיתי טעות חמורה. ואני רק אומר להם תרגעו, תרגעו, סך הכל נשארו שלושה ימים, כולל היום הזה, אני לא מתכוון להיות חולה בימים האחרונים בעבודה. אבל הם לא נרגעים, ברור שלא. להיפך, הם מתחזקים ומצרפים אליהם גם את העיניים שמתחילות עם הכאב הפנימי העמום הזה שמאפיין את עליית חום הגוף מעבר לטמפרטורה הנורמלית. כל שאר האיברים שמחים עכשיו, כי העיניים הן בדיוק האיבר שהיה חסר להם כדי לנצח במאבק. הם יודעים היטב, כפי שאני יודע היטב, שהעיניים לא משקרות ואם הן רומזות שיש כאן איזו מחלה של עונות מעבר, זה בטוח שאני אאמין להן ואציית.

כך נכנעתי לגופי, לעונת המעבר, ליום החורפי, לעיניים שלי והחלטתי לסיים את יום העבודה הזה מוקדם מהרגיל. כלומר עכשיו. בתקווה שמחר כבר אשתפר, או לפחות ביום חמישי (בכל זאת יום אחרון בעבודה).