ילדים נוהגים לצחוק על הוריהם. זו הנורמה, כך זה היה מאז ראשית ההיסטוריה וכך זה יהיה תמיד. כי פער הדורות מחייב זאת. כי הילדים תמיד משוכנעים שהם יודעים יותר מהוריהם ובטוחים שההורים מדברים שטויות או סתם אומרים דברים בלי באמת להתכוון אליהם, ולו כדי לגרום להם (לילדים) להתנהג כפי שההורים רוצים. ומדוע ינהגו אחרת אם כשההורים אוכלים בוסר הילדים הם אלו שאוכלים אותה עם שיניים קהות?

אז אמא שלי נהגה לומר ועדיין אומרת, שהכי רע לה והיא הכי סובלת כשלאחד הילדים שלה רע והוא סובל, אפילו אם מדובר בשפעת קלה שבקלות. כך למשל אתמול לאחר שאמרתי לה שאני לא מרגיש כל כך טוב היא הצליחה להתאפק רק עד הערב לפני שהתקשרה לוודא שאני בסדר ואני אוכל ושממש לא צריך שהיא תגיע כדי להביא לי משהו שחסר לי. ואני חשבתי לעצמי - נו באמת, סך הכל קצת לא הרגשתי טוב והיא כל כך דואגת, קצת מוגזם, לא?

אז זהו, שמסתבר שלא, ואת ההוכחה קיבלתי היום.

זוגתי התקשרה בסביבות עשר ועשרה אז יצאתי מחדרו של הבוס לענות ומהמילה הראשונה הבנתי שמשהו לא בסדר. יכולתי לשמוע את זה בטון הדיבור שלה מיד (בדיוק כשם שאמא שלי נוהגת לומר שהיא שומעת בקול שלי אם מצב רוחי מדוכדך או שאני חולה). נמאס לה, אין לה כוח, וכפי שביקשתי ממנה לעשות כשהיא מרגישה רגע לפני ההתפרקות, היא התקשרה אלי. אבל אני, מה אני יכול כבר לעשות, הרי אהבה לבדה לא מסוגלת לדלג מעל בניינים, רחובות וגשרים ולחבק את האהוב הרחוק שזקוק לחיבוק ונשיקה. ומילים, אפילו שהן שלי ונאמרות בכוונה שלמה, לא יכולות ללטף את העורף הדואב כמו קצות אצבעותיי. והרגשתי איך הלב מתכווץ לי, איך הכאב שלה עובר לתוכי דרך הסלולרי. כי כאב, מסתבר, שלא כמו אהבה, יכול לדלג גם יבשות (כך, כמובן, גם עולה מדבריה של אמא ביחס לאחותי שנמצאת עכשיו בהודו וביחס לאחי בתקופה ששה בהודו ובתאילנד). והשיחה הסתיימה וידעתי שנכשלתי והרגשתי את הכאב ואת החוסר בכוחות שהיא חשה ובנוסף את התסכול והיאוש שנובע מאוזלת היד וחוסר האונים שלי מול הסבל שלה, וכל מה שרציתי זה רק להגיע אליה, לראות את פניה, לחבק ואולי אפילו לתפוס איזה חיוך על שפתיה ולנשק אותו (בדיוק כמו שאמא שלי הרגישה כלפי אתמול בוודאי ובהזדמנויות אחרות כלפי אחי ואחותי, כשכל מה שרצתה זה רק לראות שאנחנו בסדר).