לא רחוק משם, לאחר שצילמתי גם אופניים ירוקים, חתול וכמה אנשים שהסתכלו עלי קצת מוזר ואת תמונותיהם לא אביא כאן אלא אם אדרש לעשות כן על ידי קוראיי הנאמנים (טוב נו, גם אלו שאינם נאמנים במיוחד יכולים לדרוש), נתקלתי באותה שיטה חדשה-ישנה להגברת היעילות וניצול מקסימלי של שטחי הדירות הקטנות ממילא במרכז העיר. שמעתי על השיטה הזו אך לא יצא לי עדיין להתקל במישהו שאכן משתמש בה, והנה פתאום, באמצע הרחוב, מצאתי דירה של מישהו שיש לו הרבה מקום במטבח, משום שחלק מהכלים מאוכסנים אצלו כך:

כשאתה הולך ברחוב עם מצלמה ומצלם דברים אנשים רבים אינם יכולים להשאר אדישים אליך וחייבים, פשוט חייבים להתחיל לדבר איתך. כך קרה כשסיימתי עם התמונה הזו. "חבל שלא אמרת לסירים להתכונן הם היו מסתרקים בשביל התמונה", אמר אדם חובש כיפה כבן שישים, מרוצה מההלצה שהמציא. "דווקא טוב שהפתעתי אותם, למה אלה נחבאים אל הכלים, אם הייתי אומר להם בחיים לא היו מצטלמים", אמרתי והמשכנו ללכת איש איש לדרכו, הוא לכיוון הים ואני לכיוון תחנת הרכבת, אך לא אגיע אליה אלא בעוד כמה שעות ולאחר שאצעד עוד קילומטרים רבים ואצלם תמונות רבות, למשל כמו התמונה הבאה, שהזכירה לי שבכל יום יש יומהולדת למישהו, אפילו אתמול, אפילו היום:

בדיוק כשעברתי ליד גן הילדים הכי מסריח בארץ חשבתי להעשיר את עורי בנעורים, מאוחר יותר ויתרתי על הרעיון.

בצומת ארלוזורוב-נמיר צילמתי כמה תמונות אקראיות. מאוחר יותר התברר שבכולן מופיעה אותה אישה, שכנראה ממש היתה צריכה להגיע לאנשהו, אך ממש התקשתה להגיע לשם ולכן נשארה באיזור מספיק זמן כדי להצטלם בכמה סיטואציות שונות (אם זו היתה נינט הייתם מתייחסים אחרת לתמונות - גם לאלמונים מגיע שיצלמו אותם פפראצי!):

ובצוות צילום בלתי מזוהה (מישהו יודע למי הם שייכים?):

כשסוף סוף הגעתי לככר רבין,