יום הבחירות מתקרב אבל חוץ מהפוליטיקאים אף אחד לא ממש מתרגש מהעניין. מדברים על כך שכעם התייאשנו כבר מזכות הבחירה. ובאמת, למה שלא נתייאש אם בשנים האחרונות זכותנו לבחור מתמצית בהבדל המזערי עד הבלתי קיים שבין אולמרט לביבי, לברק, לפרץ, ללבני, לתיז-אל-נאבי. זה בערך כמו הזכות לבחור בין שש עם עודד בן עמי לבין חמש עם רפי רשף. זה מרדים וזה נרדם, או שזה להיפך, ולמעשה זה לא משנה. שלוש המילים האחרונות הללו, הן המפתח לכל הסיפור שלנו – זה. לא. משנה.

זה לא משנה למי הצבענו בבחירות האחרונות וזה לא משנה למי הצבענו בבחירות שלפני כן. זה לא משנה מה הבטיחו המפלגות והפוליטיקאים שבראשן לפני הבחירות וזה לא משנה מה הם אמרו במהלך הקדנציה. זה לא משנה כלום. הכל נשאר כשהיה, אין חדש תחת השמש ובסופו של דבר, אם אמשיך בקו של קהלת, הכל הבל הבלים, הכל הבל.

אבל רגע, רגע. שנייה אחת. חכו. זכור לי משהו ששמעתי פעם על הדמוקרטיה, אולי באיזה שיעור מולדת בזמן שבהיתי בתמונה של איכר חורש אדמה. שמעתי שזו שיטת המשטר הטובה ביותר מבין אלו הקיימות, או לפחות הכי פחות גרועה מבין כולן, שזה בעצם היינו הך אם חושבים על כך. וזכור לי עוד משהו, זכור לי שלכל אחד ניתנה לא רק הזכות לבחור אלא גם הזכות להיבחר, וגם, גם, שהעם בסופו של עניין הוא זה שאמור להכריע את גורלו שלו.

מכאן שצריך אלטרנטיבה אמיתית לכל ההבלים הקיימים בפוליטיקה הישראלית. צריך למצוא כיוון חדש, עם אופקים חדשים, עם רעיונות מקוריים ואפשרויות שטרם חשבנו עליהן, ואם חשבנו אז בוודאי שלא העזנו לקיים. אבל למה לי לדבר בשם כולם כשאני בעצם יכול, לכל היותר, לדבר רק בשם עצמי, ואם כולם או חלקם רוצים להצטרף ולהביע תמיכה הם מוזמנים. אגב, גם אם רוצים להביע תמיכה בחלק מהדברים ולשלול את האחרים, או לשלול הכל ולהציע הצעות אחרות, פרועות ודמיוניות ככל שיהיו, זה אפשרי. כי בסך הכל הרעיונות המוזרים ביותר, כמו הרעיון הזה שלציבור יהיו נציגים והם יפעלו בשמו וכרצונו בהנהיגם את המדינה, הם אלו שאחרי הרבה זמן אומרים עליהם שהם הטובים ביותר או לפחות הכי פחות גרועים.

אז אחרי ההקדמה הארוכה אגש להצגת הרעיונות בהם אני תומך, הרעיונות שהייתי רוצה שתהיה איזו מפלגה שתציע ותתמוך בהם ותעמוד מאחוריהם ותפעל על פיהם, עד כמה שניתן ועד כמה שלא ניתן. אבל לא אעשה את זה כאן, בפוסט הנוכחי, כי ממילא הוא כבר ארוך מספיק ומורכב מספיק ומקשה מספיק ומאתגר מספיק ומעודד מספיק ומייאש מספיק ואפשר בינתיים לנוח עד מחר או עד היום שאחרי מחר כדי להתחיל לגבש את המצע הנכון בעיניי. על כן, אתחיל מחר בהצגת הרעיונות, אחד אחד, לפרטי פרטים, אבל לא יותר מדי פרטים כדי שיהיה מספיק כללי כדי לתמרן. ובינתיים, בינתיים אפשר להתחיל במנוחה והבטלה, שהם מזכויות היסוד החשובות ביותר שהייתי רוצה לתמוך ולעודד את חקיקת חוקי היסוד שיגנו עליהן.