יא אללה שלכם אנשים! הגרזן מחכה מעבר לפינה, אתם יודעים זאת היטב. הוא ממתין שם. אורב לכם. מתישהו הוא יגיע ויגמור את הכל במכה אחת חדה.

אחת לכמה זמן הידיעה הזו מחלחלת למחשבתי ומעוררת בי צחוק. כן, כן, צחוק. מה לעשות, שאבכה? מה תועלת תהיה לי לבכות בגלל המוות שהוא מנת חלקו של כל יצור חי בעולם הזה? הגם שזהו צחוק של ייאוש ותסכול, עדיף לצחוק כנגד הבלתי ניתן לשינוי.

וכשאמות, אמות וזהו. אולי הנשמה שלי תמות עם גופי ואולי תמשך להתקיים אחרי גופי, אבל כך או כך, לא אהיה אותו אני שכולם מכירים. אז עצוב לי על אלה שאוהבים אותי ואחסר להם מאוד. וכמובן שאינני רוצה שהגרזן יגיע בחמישים שנים הקרובות, הרי יש עוד קצת חיים להספיק לחיות, וככל שהידיעה הזו על הגרזן, משעשעת ככל שתהיה, הופכת ממשית, כן מתחזק הרצון לחיות עוד קצת ולהספיק עוד כמה ימים (לאו דווקא מעשים וחוויות, די לי בקיום עצמו).