ופתאום, בין כל ההמולה שהעבודה יוצרת סביבי, בין כל המכתבים, המיילים, החוזים, העניינים, הדיבורים והמחשבות... פתאום קופצת עלי ההכרה שיש דברים שרציתי לעשות וכנראה לא אעשה כבר לעולם. ואז, פתאום, בין כל הטירוף היומיומי, צפה השאלה, האם אני מוכן לקבל את זה, והתשובה המתבקשת, שאין זה משנה אם אקבל או לא, עדיין התוצאה תהיה זהה.

_________________________________________

ובדרך ראיתי ילדה כבת 8 או 9 סוחבת על ידיה ילד כבן 4, ושאלתי אותה "זה לא מטען כבד מדי לילדה בגילך?", והיא ענתה "הוא לא כבד, הוא אח שלי" (וזה סתם, רק בשביל להביע מחאה על כך שהורסים שיר מקסים כששרים אותו בתרגום עברי, שממש לא קשור למקור, שקיבל את השראתו מהסיפור המתואר במשפט שלפני הסוגריים).