הרעיונות הולכים ואוזלים. המוח מתרוקן. אני יכול להרגיש את זה קורה. לעזאזל! כשאני מסתכל במראה, אני יכול לראות את זה קורה אפילו! הנוזל הסגלגל הזה שמטפטף מהחור הקטן שנפער בנקודה בה העורף מתחבר לגולגולת, זה בדיוק זה, טיפה אחר טיפה, רעיון אחר רעיון. בורחים החוצה. נוזלים לאורך עמוד השדרה ומתאדים יחד עם הזיעה בשמש הלוהטת של הקיץ. ניסיתי לסתום את החור עם אצבע, אבל זה חסר תועלת, הרעיונות פשוט ממשיכים לנזול החוצה, ואם אני לוחץ חזק מדי זה כואב. גם פלסטרים למיניהם לא סייעו ורופא כירורג אמר שמעולם לא נתקל בכזו בעיה, אבל הוא לא היה מנתח. זה לא סוף העולם לאבד רעיונות. למיליוני אנשים יש חיים מלאים ומאושר מבלי שהיה להם אפילו רעיון אחד מיום היוולדם ועד יום מותם, אז מדוע להסתכן בניתוח מיותר ולא הכרחי? באמת מדוע, תהיתי. ישבתי שם מול הרופא וניסיתי למצוא את הסיבה. הייתי משוכנע שהיתה לי סיבה מצוינת להפסיק את הטפטוף ולמנוע את אובדן הרעיונות שעוד נותרו, אך לא הצלחתי למצוא את הסיבה הזו. עוד רעיון שאבד לעולם. לעזאזל! אמרתי לו והלכתי משם, כמו חילזון, מותיר מאחורי שובל רעיונות מאחורי. לפני שסגרתי את הדלת הספקתי לשמוע את הרופא מבקש מהמזכירה להביא סמרטוט רצפה כדי לנקות את הרעיונות מהרצפה המבריקה שלו.