קורות הציפור המכנית הוא אחד מהם. לרוב, כשאני נתקל בספר כזה, אני מזהה את הבעיה כבר בהתחלה ומעיף אותו חזרה למדף כדי לקרוא אחר. הפעם, במקרה של הרוקי, לא עשיתי את זה. כנראה בגלל שהספר התחיל ממש טוב ואז אי שם אחרי איזה מאה ומשהו עמודים הוא התחיל לדשדש עד סופו, כשאני כל הזמן שואל את עצמי "לאן לעזאזל כל זה מוביל?!" ו"האם יש לו (להרוקי) מושג בכלל מה הוא רוצה מהספר הזה?!" או "די! די! עם הקשקושים האלה!" (שזו אינה שאלה אבל כן מחשבה שעלתה לי כשקראתי את הספר, למרות שגם לקראת סופו היו כמה עמודים מוצלחים). כשסיימתי את הספר וקראתי את העמודים האחרונים שמסבירים על הספר עצמו ואיך הוא נכתב וכו', הבנתי מה הבעיה איתו - זה לא ממש ספר, אלא רעיון שהיה להרוקי להתחלה של סיפור, הוא התחיל לכתוב אותו וזה התפרסם כסיפור בהמשכים באיזו עיתון. זה מסביר למה ההתחלה קוהרנטית ומעניינת וטובה. אחר כך, כשסיים את הסיפור בהמשכים (בערך במקום בו הייתי רוצה שהספר יסתיים), חובבי הסיפור בעיתון רצו שיהיה המשך, ולכן הוא כתב עוד (ועוד ועוד ועוד...). או במילים אחרות, הוא מרח איזה המשך משעמם ולא ברור שגם הוא עצמו (כנראה) לא היה בטוח לגביו. בקיצור, התעצבנתי. התחלות טובות של סיפורים יש המון, המשכים וסופים וסופרים שיודעים מתי לסיים, אין הרבה. 

אבל אז יש ספרים כמו "אלגנטיות של קיפוד", שהוא סיפור חביב, קצר יחסית (321 עמודים, אבל פרקים קצרים, כתב גדול ושפה קריאה סך הכל). אין הרבה עלילה, אבל הרעיון טוב, הכתיבה מהנה ובסך הכל מהנה מאוד לקרוא (אפילו שיש קצת התפלספויות, כיאה לסופרת שהיא בעצם פילוסופית, לפי מה שכתוב על הכריכה). בכל מקרה, זה סיפור על מלחמת מעמדות, וסיפור על מאבק בין תרבויות, וסיפור על האמנות והסיבות שיש לנו לחיות (או למות). כשבפועל זה סיפור על שוערת בניין יוקרה, כזה שגרים בו עשירים ומיוחסים, שמבלה את חייה בלהסתיר את העובדה שהיא למעשה אינטלקטואלית ואטודידקטית כזו שרמתה לא היתה מביישת אף פרופסור למדעי הרוח. וגם סיפור על בת עשירים אינטליגנטית יותר מהרגיל שגרה בבניין הזה ושגם היא מבלה את חייה בניסיון לשרוד את אווילותם של בני משפחתה ולהבין איך (ולמה) כדאי לה לחיות. וגם סיפור על מוות של אחד הדיירים, ועל היפני העשיר והנעים (לא הרוקי מורקמי, אבל באותה מידה יכול היה להיות הרוקי) שקונה את הדירה שלו ועובר לגור שם. אבל אלו בערך כל ההתרחשויות בסיפור (סתם, יש עוד כמה, אבל באמת לא יותר התרחשויות מאשר סרט קצר, אפילו שעשו מהספר הזה סרט, ומעניין לראות איך), ובעצם רובו בנוי מהגיגים, מחשבות, רעיונות פילוסופיים וביקורת על האנושות, הפילוסופיה, תרבות המערב ואמנות.

אז סיימתי לקרוא אותו ובאמת, ספר אלגנטי מאוד, נעים מאוד וקריא מאוד, והנה כבר חזר לי הרצון להמשיך ולקרוא וכבר במהלך כתיבת הפוסט הזה יצאתי להפוגה קצרה על האסלה והתחלתי את "גנבת הספרים" שכתב אחד מרקוס זוסאק, התחלה שהיא מעניינת, שיכולה להיות התחלה של ספר גימיק או ספר טוב, אגלה בהמשך מה מהשניים. ואז על האסלה התחיל בכי של תינוק וקריאה של אישה שרוצה שאבוא לסייע, וזה בא ללמדני שלא רק ספרים וסרטים ופוסטים אי אפשר כבר לקרוא/לראות/לכתוב ללא הפסקה, אפילו באמצע חירבון צריך להפסיק כשיש תינוק בבית.