לעזאזל איך דפקו אותנו עם החינוך הזה להישגיות. לא משנה כמה אנחנו מנסים לברוח מזה. לא משנה כמה פעמים אומרים לנו בכל מיני מקומות שההישגים החומריים אינם משנים ולא יכולים לעשות אותנו מאושרים יותר. לא משנה כמה פעמים אנחנו נשבעים בכך בעצמנו. עדיין מגיע הדשא המזויין של השכן ונראה ירוק כל כך (כן, ירוק דולרים, שזה בעצם כמו שחור, אבל מי הגבר שיעיז להגיד לדולר שהוא לא ירוק?) שכל ההסתפקות במועט, האושר מהקיים, כל התיאוריות הנהדרות האלה הולכות פארש ומפסידות במאבק מול הקפיטליזם המלוכלך שתורתו מופצת בכל פינה, אם במופגן ואם בסאבטקסט. הקביעה הזו שצריכים להיות עשירים יותר מהאחר, טובים יותר מהאחר, בעלי מקצוע טוב יותר, עבודה מכניסה יותר, בית יפה יותר, רכב חדיש יותר... המרדף האווילי שכל כך מעריצים כאן, שם ובכל מקום (כמעט), מרים את ראשו בכל פעם שנדמה לך שאתה כבר מאושר ודופק לך את היום.
אבל אסור לתת לזה לקרות, כי אם מאפשרים למחשבות האלה לשלוט בנו, למעשה נותרות לנו שלוש אפשרויות, שלושתן גורועת - 1. להצטרף למירוץ המטומטמים ולהצליח יותר מהשכן, מאחותו, מאמא שלו ומבני דודיו. 2. לסבול מכשלונך. 3. להיעלם.
אז מה עושים? לא יודע מה אחרים עושים, אני יודע מה אנחנו עושים. הולכים לאכול חומוס בסניף החדש של בהדונס שפתחו באבן גבירול. והטיול בגשם עם העגלה (טיול ראשון של הילד בגשם!) ואחר כך החומוס החמים והטעים (הפעם הראשונה שהילד טועם חומוס - והוא אוהב את זה מאוד!) וההרגשה הזו שמצידנו יזדיין העולם ויזדיינו כולם, כי אנחנו הכי מאושרים שאפשר כשבאמצע יום רביעי אנחנו שלושתנו יוצאים לאכול חומוס וחוזרים לשנת צהריים של אחרי חומוס ובכלל החיים שלנו בהדונס, אז מה לנו שנתבאס מהצלחתם החומרית של אחרים, שבזמן שאנחנו נהנים כל כך הם נאלצים לעבוד ולעבוד ולעבוד?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: