דיאן: "אתה לא נעשה צעיר יותר, מארק. העולם משתנה, המוסיקה משתנה, אפילו הסמים משתנים. אתה לא יכול להמשיך לשבת כאן כל היום, לחלום על הרואין וזיגי פופ".
רנטון: "זה איגי פופ".
דיאן: "מה שלא יהיה, גם ככה הבנאדם כבר מת".
רנטון: "איגי פופ לא מת. הוא היה בסיבוב הופעות שנה שעברה. טומי הלך לראות אותו".
(טריינספוטינג, 1996, תרגום חופשי של ציטוט חופשי מזיכרון סרטו של דני בויל, שעכשיו עושה סרטים כמו סלאמדוג מיליונר, שהוא בסדר סך הכל, אבל בהחלט לא טריינספוטינג. כי גם דני בויל לא נעשה צעיר יותר והוא משתנה יחד עם העולם).
בקיצור, הזמנים משתנים. כנראה שאנחנו התחלנו את זה עם הכאילו חתונה שלנו בערך לפני שנה, כשחתמנו על הסכם בסלון של אמא שלי עם כמה בני משפחה וחברים קרובים, מתוך מחשבה שההריון יצליח ויהיה לנו בסוף ילד. ואכן כך היה ויש לנו בסוף ילד, ויותר משחתונה יכול להוות שינוי, ילד מהווה שינוי של ממש, לא רק לשני האנשים שהם ההורים שלו, אלא לעולם, כי פתאום יש כאן עוד בנאדם שלא היה כאן קודם. זה כמו להקים מדינה, רק יותר טוב.
איך שלא יהיה, אנחנו התחלנו את זה עם הכאילו חתונה שלנו, שלא ממש שינתה משהו בחייו של מישהו (בטח לא בחיינו שלנו. אולי בחיי הסבתות והסבים שיכלו פתאום להגיד שהבן או הבת נשואים, כלומר, לא ממש נשואים, אבל ביחד באופן רשמי, ומבחינתם זה מספיק טוב ואפשר לעבור לדאוג לילד הבא בתור). כמה חודשים אחר כך התחתן זוג נוסף מהחבר'ה וזו חתונה שהביאה שינוי בהתנהלות של החבר'ה. כי כמו כל ההשמצות על מה שקורה אחרי החתונה, כך היה אחרי החתונה הזו - האישה קרעה קרע בין בעלה לבין חבורתו ובזה בערך תמה תקופת החבר'ה, שהפכו מפורזים ומופרדים. באופן מפתיע (מישהו חיצוני זה יפתיע, אותנו ממש לא) אנחנו (יחד עם התיוק שלידתו החלה בחתונה והסתיימה בלילה שלמחרת) דווקא נשארנו לבלות עם החברים הרווקים והמשכנו להתראות איתם באופן קבוע אחת לשבוע לפחות. ושני הזוגות, הנשואים והלא נשואים, נותרו מבודדים יותר, אולי מתראים אחד עם השני לפעמים, אולי יוצאים מדי פעם בשישי מין דאבל דייט "כיפי" כזה של זוגות שאוהבים לרקוד במועדונים ופאבים. לעתים רחוקות היו גם מפגשים איתנו ועם הרווקים.
אז העולם השתנה והחבר'ה השתנו והיחסים השתנו (ואולי גם המוסיקה השתנתה, כי אצלנו בבית התנגנו כבר כמה פעמים "מאה שירים ראשונים") ואז הגיע הרגע שהסמים השתנו. קצת לפני סוף שנת 2009 נדרו הרווקים שעם תחילת השנה החדשה (או עם תום חתיכת החשיש האחרונה או עם תום הפרח האחרון, לפי המאוחר) הם מפסיקים לעשן. היו לכך כל מיני סיבות, כשהעיקרית היתה שלטענתם הם מעשנים כל יום אחרי העבודה וזה מקשה עליהם לחיות, כי הם רוצים לחזור יותר מוקדם הביתה כדי להספיק לעשן, וכשהם מעשנים קשה להם לעבוד מהבית או להיות יעילים בדרכים אחרות כשהם בבית, ובין היתר, כנראה, ליצור קשר זוגי, מה שמותיר אותם בסטטוס של רווקים. הסכמתי איתם על כך שלא טוב לעשן כל יום ואם הפסקה קצרה תצליח לאזן אותם ולגרום להם לחזור לעשן רק בסופי שבוע יהיה טוב יותר. עם זאת, הסכנות בהפסקה היו ברורות - נסיגה לעישון סיגריות, שזה הרבה יותר גרוע מג'וינטים, כי סיגריות זה חוקי לגמרי וממכר לגמרי וכשמתחילים עם הסיגריות יוצא שמהר מאוד מגיעים לעשרים סיגריות ביום רגיל ואם זה סוף שבוע ויוצאים לשתות אפשר לשרוף גם עשר-חמש-עשרה סיגריות בערב. כמו כן, באופן טבעי, בהיעדר השאכטה הם יתדרדרו לאלכוהול (כך קרה לא מכבר לאותם שני זוגות, הנשוי והלא נשוי, שחדלו לעשן עוד לפני כן והחלו להתמיד בשתיה). ואלכוהול, זה ידוע, הוא סם גרוע. הוא טוב ונחמד עבור מישהו כמוני, ששותה לעיתים רחוקות מאוד, ויכול לתפוס ראש טוב עם פחות משני חצאים של בירה, או שתי כוסות יין. אבל הוא אכזרי כלפי מי שבירות בשבילו החליפו את השאכטה באמצע שבוע, ועכשיו בסוף השבוע הוא צריך את הוויסקי והוודקה ומוצא את עצמו ביום שישי לפנות בוקר נטול שיקול דעת, נטול יכולת לנהוג, מרוח על הספה לצד הקיא של עצמו, ועם ארנק מרוקן.
ואכן הסכנות התממשו ולא חלפו ימים רבים אחרי שנגמר הפרח האחרון (כמה ימים אחרי תחילת השנה החדשה) ועד ששמעתי את סיפור ההאנגאובר הראשון. כמה ימים אחרי כן כבר שמעתי על טיול אופניים ליער בן שמן ביום שבת (הו, הזוועה! הזוועה!). שמעתי גם על כמה דייטים עם מכוערות, וכמה זיונים אלכוהוליים עם תפלצות. שמעתי גם על כך שעכשיו הם כבר לא ממהרים לחזור מהעבודה, הגם שהם אינם אוהבים כל כך את העבודה שלהם ומעוניינים למצוא אחרת (ואני תוהה מה התועלת הרבה בכך שרוצים להשאר הרבה זמן בעבודה? אני לא מעשן בבית ובכל זאת רוצה לחזור מהר מהעבודה, כדי להיות עם האישה והילד, וגם לפני כן, מי רוצה להיות יותר מדי זמן בעבודה?). אפילו הצליחו לדרדר אותי לכמה סיגריות (כנראה שאאלץ לקנות חתיכת חשיש כדי שאוכל להביא איתי את הג'וינט שלי בסוף השבוע, אחרת אמצא עצמי מעשן עוד ועוד סיגריות בסופי שבוע וגם מצבי יתדרדר).
הזמנים משתנים. העולם משתנה (היתה לי תרומה לכך). האנשים משתנים. אפילו הסמים משתנים, ועדיין אין אף קול (מלבד קולי שלי, שלא הפסקתי כמו האחרים, וממילא הקול הזה לא נשמע כל כך) שמדבר על חזרה לשאכטה של סוף שבוע. ולא שזה כזה חשוב, כל העניין הזה של השאכטה. זה פשוט ש... אני כנראה נזכר בערגה בימים הטובים של החבר'ה, שהיו רוויים בצחוק ושמחה ושאכטות ופיצות ופלייסטיישן 2 ונסיעות לאמסטרדם ולתאילנד והודו ועוד פיצות והמבורגרים ובורקסים ושבת בבוקר עם עיניים אדומות בבית קפה ברוטשילד וימי שישי עם סרט גרוע ועקיצות הדדיות... אני נזכר בכל זה וזה לא היה מזמן כל כך ואני מפחד שהחבר'ה הופכים למשהו אחר (התהליך כבר התחיל, ההוכחות בשטח בין אם רוצים ובין אם לא רוצים להסתכל עליהן בעיניים), שהוא כבר לא כל כך מגובש, ולא כל כך מאוחד, ולא כל כך נפגשים כל הזמן כולם ביחד, וכבר הרבה פחות מצחיק גם כשנפגשים ויש מדי פעם אווירה של באסה ושל מבוגרים ומשוחחים על דירות, עבודה וזוגיות ורכילות על אחרים. גם אני, ברור, אבל זה לא נושא השיחה, אלא הטון של השיחה ואופי השיחה והשאלה כמה היא מצחיקה ומהנה, הגם שמדברים על עניינים מעצבנים או מבאסים. אני לא רוצה לחשוב שהנסיעה האחרונה של האדיוטים תהיה מסיבת הרווקים ההיא בבודרום שעשינו לבחור מהזוג הנשוי. אם זה יהיה אקורד הסיום של נסיעות החבר'ה ברחבי האולם, תהיה זו שירתו של ברבור מגמגם. מזל שיש את הרווקים שעוד יתחתנו בשנים הקרובות ואולי יצילו את הכבוד שאיבדנו באותנו נסיעה. זאת בהנחה שמשהו מהליבה של החבר'ה האלה ישמר למרות השינויים. אני יודע שמשהו מהליבה שלי נשמר, אפילו שאצלי השתנה הכי הרבה.
(מתוך "האידיוטים בהודו", 2005, הנסיעה הארוכה האחרונה של החבר'ה. היה טוב. היינו צריכים להשתדל לעשות יותר כאלה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: