בדיוק חזרנו מהפעם הראשונה מאז שהוא נולד שיצאנו בלעדיו. אחרי ארוחת שישי השארנו אותו אצל ההורים שלה ויצאנו שנינו לפאב. חגיגת יום הולדת לנשוי מהפוסט הקודם. שלוש סיגריות יותר מדי וחצי ליטר סטלה אחר כך כבר יצאנו משם כדי לקחת אותו הביתה. הצלחנו להחזיק מעמד בערך שעה. אבל יאמר לזכותנו שזה בגלל שלא היה כיף כל כך בפאב הזה. רועש מדי, מחניק מדי, יותר מדי אנשים שאנחנו לא מכירים ואי אפשר היה לדבר עם אלו שאנחנו מכירים. אז חזרנו אליו וראיתי אותה מחבקת אותו חזק בדרך לאוטו ואחר כך מהאוטו לבית, ואחר כך ראיתי אותה מניקה אותו והרגשתי מאושר. אפילו לא הייתי צריך שהיא תגיד לי שאנחנו נכונים כל כך. זה היה מובן מאליו.

אבל כל זה רק ההקדמה לפוסט שתכננתי לכתוב (והנה כבר עכשיו אחת בלילה). אחרי הכל האושר של להיות אבא לתינוק מושלם ובן זוג לאישה מושלמת עבורך זה לא משהו גורם לך לקום באמצע הלילה וכתוב (או אולי כן? אחרי הכל, עובדה שכתבתי את ההקדמה הארוכה הזו...). תכננתי לכתוב על כמה שעות שהתרחשו לפני בערך שמונה שנים. אני חושב שזה היה בסביבות אוגוסט 2002 (זו הסיבה גם שאני רוצה לכתוב את הדברים, כי הנה כבר עכשיו הם הולכים ונעלמים לי מהזיכרון וצצים רק לעתים וגם אז לא בבהירות מספקת, והנה אוטוטו הם ימחקו לגמרי מההיסטוריה שלי אם לא אתעד לפחות את מה שאני זוכר מהם היום). 

הייתי על מטוס של KLM בדרך מבנגקוק לעצירת ביניים של כמה שעות באמסטרדם בדרך לישראל. זה היה סוף הטיול של אחרי צבא, שלושה חודשים בערך לאחר שהתחלנו אותו באמסטרדם אני וחבר שהכרתי בשירות הצבאי ולימים הפך לחבר ולימים חדל להיות חבר ולימים הפך להיות שוב חבר ובימינו אנו הוא מין אחד כזה שפעם היה חבר והיום יש איתו איזשהו קשר ממש לא משמעותי. אבל הזכרונות הם זכרונות. אבל על תחילת הטיול ומהלכו אכתוב בפעם אחרת. עכשיו אתרכז בסופו, כי נראה לי קל יותר להתחיל בסוף ולהמשיך עד להתחלה. 

המטוס היה כמעט ריק לגמרי. חלקתי את שלוש המושבים האמצעיים עם שרון אחת שבדיוק סיימה את הטיול שלה במזרח וסיפרה לי קצת על הודו לפני שכיבו את האורות. כשזה קרה שמחנו (או שאולי רק אני שמחתי?) כי כך השרון השניה, שישבה בשורה לפנינו, הפסיקה להסתובב לאחור כדי לעשות לי עיניים (היא עשתה לי עיניים או סתם רצתה מישהו לדבר איתו?) והמשכנו להתלחש על משהו, אולי על זה שהיא מתחילה ללמוד אדריכלות ואני מתחיל משפטים או אולי סיפרתי לה משהו על אוסטרליה. אחר כך התכסינו בשמיכות שנתנו לנו, הרמנו את הידיות כדי שנוכל לנצל את שלוש הכיסאות ואיכשהו הצלחנו לשכב לא צמודים מדי אבל צמודים מספיק. אני לא בטוח מי נגע במי ראשון. אני מניח שהיא התחילה במשהו שהיה נדמה לי כרמיזה, כי כמו שאני מכיר את עצמי לא הייתי יוזם משהו כזה בעצמי, ועובדה היא שאצבעות רגליי, שנשקו לנקודה אסטרטגית בגופה, עשו לה משהו נעים כזה שכשהדליקו את האורות וחזרנו להתנהג רגיל היא אמרה משהו בסגנון של "אני לא מאמינה שעשינו את זה" (או שזה היה "יש לך אומץ"? הנה, שוב, הזכרון חומק ממני לגמרי. הייתי שמח אם היה לי השכל לכתוב את זה אז כדי לקרוא בדיוק מה היה המשפט הזה, כי לא כל יום הטיסות ריקות כל כך ולא כל יום יושבים ליד שרון אחת ולא כל יום מקבלים איזו רמיזה שמאפשרת לאצבעות הרגליים להיות נועזות כל כך, וכיוון שכך, לא כל יום שומעים משפטים כאלה ולכן לא תהיה לי דרך כנראה לדעת מה היה המשפט ההוא. זהו זה, הוא אבוד לעולם).

אחר כך המטוס נחת בסכיפול (בטח אכלנו גם ארוחת בוקר ושרון השניה פטפטה איתנו עוד מבלי לשים לב לחיוכים שביני לבין שרון האחת, ואחר כך הודיעו שהמטוס עומד לנחות והתכוננו לנחיתה והסתכלנו על אמסטרדם מלמעלה, שזה תמיד מחזה מרגש ומהנה, ורק אז המטוס נחת בסכיפול, אבל כבר אחת עשרים ושתיים ולכן אשתדל לקצר מעתה ואילך). ואז נסענו, שתי השרוניות ואני למרכז העיר ברכבת. וכיוון שאני מכיר את אמסטרדם טוב כל כך מצאתי לשרון האחת מלון, כי היא היתה צריכה להשאר שם לילה עד לטיסה שלה (למה בעצם לא ניסיתי לדחות את הטיסה שלי ליום למחרת כדי לבלות עוד לילה ויום בעיר האהובה עלי כל כך עם שרון, ועוד אחרי שאמרה את המשפט ההוא הנעלם? התשובה יכולה להיות שהייתי ילד, או הייתי טיפש, או חשבתי שאני יודע משהו שלא ידעתי באמת, או סתם כי הייתי פחדן. תהא התשובה אשר תהא, היא גם התשובה לשאלה מדוע עשיתי כל כך הרבה טעויות במהלך הטיול הזה של אחרי הצבא וגם בשנים שאחריו, עד שתפסתי שכל ומצאתי את דרכי בעולם הזה עם האישה שאיתי. כלומר, התשובה היא, שצריך לטעות הרבה, לפספס הרבה, ולסבול הרבה, כדי להגיע לאושר האמיתי. כנראה זו הסיבה שכל מיני הודים מרעיבים את עצמם ומתענים בדרך לנירוונה. ואני את הנירוונה שלי מצאתי. אבל בשביל זה לא צריך את הסוגריים הארוכים האלה, בשביל לדעת את זה מספיקה ההקדמה). 

הנחנו את התיקים במלון והלכנו לקופי שופ. ובגלל שהייתי צעיר והן היו חדשות בעיר הלכנו דווקא לבולדוג בליידספליין, שהוא ידידותי כי הוא מרגיש כמו איזה סניף של ארומה, רק הרבה יותר מגניב. ועישנו ג'וינט מגולגל מראש, כי לא גילגלתי אז והיה קל יותר לקנות את הסקאנק המגולגל מראש שיש להם בבולדוג. ודיברנו כנראה, לא זוכר על מה. ושרון השניה אמרה בשלב כלשהו שהיא רוצה ללכת לסיבוב בחנויות ואני ושרון האחת אמרנו שאנחנו מעדיפים לחזור לחדר. וכשהיינו שם בחדר היו קצת נגיעות ואולי גם נשיקות. מה היה שם בדיוק אני ממש לא מצליח לזכור, אני רק זוכר מה לא היה. לא היה סקס (למרות שזה מתבקש שיהיה, אני יודע, חלקכם בטח קרא את הסיפור הזה רק כדי להגיע לקטע של הסקס ועכשיו אתם מאוכזבים כי אין סקס, יש רק בחור צעיר עם איזו שרון אחת על מיטה במלון באמסטרדם, קצת מעושנים, שאולי כן ואולי לא התמזמזו שם, אבל לא הורידו אף בגד ולא עשו שום דבר שלא הייתם רוצים שאחותכם תעשה). אחר כך היא נכנסה למקלחת ושרון השניה חזרה עם שקיות (אולי של H&M, אולי של רשת אחרת). כששרון יצאה מהמקלחת היה לשיער שלה ריח נהדר של שמפו ישראלי שאם אריח אותו היום אולי הזיכרון יחזור אלי (ואולי לא... כמובן), אבל היום, ככה, באחת שלושים וחמש בלילה, בוודאי שאינני זוכר. רק זוכר שהיה לה ריח נהדר וסקס אפיל מטורף ושאחר כך הצטערתי כל הדרך ברכבת לצד הפטפוטים של שרון השניה, שבשדה התעופה חמקתי לה איכשהו בביקורת הדרכונים כדי לא לשבת קרוב אליה בטיסה לארץ, וגם השתדלתי לחמוק ממנה אחרי הנחיתה בנתב"ג ואני חושב שזה הצליח, למעט אולי נפנוף לשלום ביציאה מהטרמינל. נראה לי שהצטערתי במשך כמה ימים, אולי שבועות. בוודאי הצטערתי מאוחר יותר כשמי שהיתה החברה שלי אז (ובמשך שלוש שנים אחרי כן... שוב, חזרנו לתשובה ההיא לגבי הטיפשות והצעירות והסבל שבדרך לנירוונה) חזרה לארץ מהטיול שלה לארצות הברית וברוב טיפשותי לא ניצלתי את ההזדמנות לזרוק אותה כשהודתה בפני שהתנשקה שם עם מישהו אחר. הייתי צריך לזרוק אותה אז ולהתקשר לשרון האחת, שעכשיו נזכרתי שהשאירה לי כרטיס ביקור שלה לפני שנפרדו דרכנו באמסטרדם. זה היה כרטיס ביקור כזה שעושים בזול בהודו, עם עיצוב פסיכדלי קצת וכיתוב "שנטי שרון" באנגלית וכנראה אי אלו פרטים ליצירת קשר. שמרתי את הכרטיס הזה במגירה שלי זמן רב אחרי החזרה לארץ, כנראה למקרה שאתפוס שכל ואפרד מהחברה ההיא, אבל בסוף הזוגיות (הגרועה) שלנו שרדה יותר מהכרטיס. 

היום אני כבר לא מצטער כי כנראה גם עם שרון האחת ההיא לא הייתי ממש מאושר, ובטעות עוד הייתי מפספס את האישה שאמרה לי את המשפט שבוודאות אזכור (גם אם לא הייתי רושם אותו כאן היום) והוא משפט הרבה יותר משמעותי, שמעורר בי הרבה יותר התרגשות, מהמשפט הנשכח ההוא של איזה שרון אחת בטיסה של KLM. "אתם הדבר הכי טוב שקרה לי", היא אמרה לי לפני השינה, "וזה אומר שאתה הדבר הכי טוב שקרה לי, כי בלעדיך הוא לא היה".