התחלה

חייל על גג בלילה חשוך במיוחד. אפילו הירח המלא ברקיע השחור לא מצליח להתגבר על האפילה. הוא הולך מקצה אחד של הגג אל הקצה השני ובחזרה. מחכה לחמש דקות ישיבה בסוף השעה שלו. הכפרים מסביב חשוכים לגמרי. פה ושם מאירים פנסי רכב על הכביש המתפתל ועוקף כפרים ערביים. פה ושם נשמע צרור יריות. קר על הגג, גם דרך החרמונית הוא מרגיש את הקור. עייפות על הגג, גם דרך הקפה השחור העייפות מנצחת את העיניים שנעצמות אפילו בהליכה הסיזיפית מקצה לקצה. שמונה דקות לקראת סוף השעה הוא מתיישב. בלבו התרגשות קלה מגניבה של שלוש דקות ישיבה. גם ההתרגשות נמוגה בפני העייפות. הוא תשוש, תשוש כל כך. הירח המלא מהפנט אותו. האפילה עוטפת אותו. החרמונית מחבקת אותו בחום גופו. העיניים נעצמות, הוא לא רואה דבר. העיניים נפקחות, הוא לא רואה דבר. הוא חושב על מקום חם. הוא חושב על ים. הוא חושב על חופש. הוא עוצם עיניים רק לרגע ויכול לראות את הים. אדוות שקטות של תכלת וטורקיז ושלל צבעים שאינם ירוק זית. מבעד לנעליים הכבדות הוא יכול להרגיש את החול החם, גרגרים דקיקים של אושר. הוא מרגיש את זה בא. הוא מרגיש. הוא מרגיש דפיקה על הכתף. הוא מרגיש את הכלא מתקרב מעבר לים בגלל שבירת שמירה לא מתוכננת. אבל הים, כל כך מוחשי, לא מאפשר לו לפקוח עיניים. חם לו, זיעה שוטפת את גופו. הוא מרגיש יד מונחת על כתפו.

הוא שומע קול נשי, עדין, צעיר ששואל אותו "היי, אתה בסדר?".

הוא חושב שזהו זה, הוא איבד את זה. הוא פוקח את העיניים וכל הכחול הזה עדיין לפניו. לרגליו כל החול הזה עדיין מאושר. ושוב הקול הנעים הזה פונה אליו בשאלה "טיפות? פטריות? על מה אתה? תגיד לי, אני יכולה לעזור, כבר ראיתי כאלה דברים, אל תדאג".

הוא מפנה את מבטו ורואה אותה. עיניים שחורות הכי כחולות שראה בחייו. שיער שחור הכי אדמוני ששחור יכול להיות. הבעה מודאגת הכי מחייכת שאפשר בלי להפוך לפרדוקס. הוא מנגב את הזיעה בידיו. "איפה אני?".

"תשמע, אני לא יודעת מה לקחת, או איך הברחת לכאן אפוד, רובה וקסדה, אבל הפטרול של השוטרים מגיע לכאן כל יום בערך בשעה הזאת אז כדאי לך להיעלם..."

הוא מסתכל סביבו. על החוף פזורים משתזפים ומשתזפות. במרחק מה ממנו נדמה לו שרובצות שתי פרות חומות על החול. מאחוריו בקתות עץ רעועות. "להיעלם לאן?".

היא לוקחת אותו בידה, הוא מסיר את הקסדה והולך אחריה. המגפיים כבדים. חם לו. הוא רוצה לרוץ לים. "אני רוצה לרוץ לים".

"חכה, קודם נסתיר את כל הציוד הזה".

"הם יעצרו אותי..."

"בדיוק, אתה קולט מהר".

"לא, הם יעצרו אותי, ברחתי להם באמצע המשמרת".

היא צוחקת אליו, "תגיד לי, נשאר לך מהחומר הזה? נראה כיף".

הוא לא צוחק. "עדיין בא לי לרוץ לים".

"עוד מעט".

הם מגיעים לבקתה שלה ונכנסים פנימה. היא נשכבת על המיטה הפשוטה, פשוטת איברים. הוא נשאר לעמוד, מסתכל עליה. "נו, למה אתה מחכה? תתפשט ורוץ לים".

הוא מניח את הקסדה על הרצפה ופורק את הרובה. היא צוחקת. הוא מניח גם את האפוד והרובה על הרצפה. "שים את זה מתחת למיטה בינתיים". הוא בועט את הציוד אל מתחת למיטה. הוא מקלף מעליו את החרמונית. גופו בוהק ואדום מחום. הוא ממשיך להתקלף עד לתחתונים. הם מסתכלים זה על זו כמה שניות ולפני שהיא אומרת משהו הוא רץ החוצה. רץ על החול. רץ בין המשתזפים. בין המשתזפות. בין הפרות. בין הגללים של הפרות. דורך על החול הקריר שבמפגש הים עם החוף. רץ אל המים. מתכסה כולו במים. שוטף את הזיעה. את השמירה. את הצבא. את המאסר. שוטף הכל במים המדהימים האלה. הצלולים האלה. הוא לא מפסיק לטבול את גופו בים הצונן והנפלא הזה. אושר מתפשט בגופו. השמש מתחילה לשקוע והוא מסתכל אל החוף. היא עומדת שם מסתכלת אליו. מחייכת. הוא מחייך חזרה ויוצא מהמים. היא צוחקת. הוא צוחק. היא מצביעה. הוא מגלה שהתחתונים אבדו לו בשלב כלשהו. "אני ממש רעב, מה אוכלים כאן?".

אחר כך הם ישובים כבר סביב שולחן עלוב במקום עלוב ואוכלים נאן ואורז ודאל שהם ממש לא שניצל צה"לי ופתיתים. הוא זולל. "אין לי כסף כאן, אני מצטער".

"אני יודעת, חיטטתי בדברים שלך. איך יצאת מהארץ אם אתה עדיין בסדיר?".

"נרדמתי בשמירה כנראה".

"ומתי אתה מתכוון להתעורר?".

"לעולם לא".

"האוכל על חשבוני, ואתה יכול גם לישון אצלי בחדר".

"תודה, את ממש נחמדה. למעשה, את הבנאדם הכי נחמד שהכרתי אי פעם, ובעיקר הבחורה הכי נחמדה שהכרתי. איך קוראים לך?".

"מה זה משנה?".

אחר כך הם כבר שרועים על המיטה שלה, מעשנים איזו מגולגלת והעשן עוטף אותם באהבה. או שהם עוטפים את העשן באהבה. או שהם האהבה. בכל מקרה, הוא מרגיש שהעולם הוא האהבה. "מצחיק".

"מה?".

"לעשן בגואה ג'וינט עם נובלס".

הוא צוחק "וזה עוד החלק הכי פחות מוזר בכל הסיפור".