אחרי ארוחת בוקר עם חברים חזרנו הביתה, זוג עם עגלה ותינוק מנומנם. השמש חיממה אותנו, אבל לא יותר מדי. היינו שבעים מהארוחה, ושבעים מהחיים. יש רגעים כאלה, שמרגישים בהם שככה צריך, ושכל השעות בעבודה והרגעים הקשים נועדו בדיוק בשביל הרגעים האלה של שלמות.

באיזור אסותא, שעד שיתחילו את בניית המגדלים האיומים שיהיו ביתם של גליה מאור ואהוד ברק ועוד כל מיני מיליונרים ועסקנים פוליטיים שממש מיותר להם לגור בלב היער, כי הרי לא ירדו לטייל ברגל אל הים או לארוחת בוקר עם חברים במסעדה ליד הבית, וכל עניינם הוא ביוקרה, ויוקרה עדיף שילכו יחפשו בארסוף וכפר שמריהו ויעזבו אותנו בשקט עם בניינים ישנים בני שלוש קומות... טוב, איבדתי את קו המחשבה, אז אתחיל שוב –

באיזור אסותא, בצד המדרכה, ראינו אב מתקוטט בצחוק עם בנו. אמנם זה היה בצחוק, אבל אני לא רואה את עצמי מתקוטט עם בני או עושה איתו משהו אחר שיש בו פן אלים (אלא אם זה לשחק במחשב משחק אלים, כי אלה, למרות הטענות, דווקא בסדר בעיניי, בייחוד אם מסבירים לילד שרק במחשב התנהגות כזו היא מקובלת). המשכנו ללכת, ואתגר קרת התקדם לעברנו על המדרכה, נראה מרוצה מהחיים, אולי גם הוא במין רגע כזה מהרגעים שמרגישים בהם שהכל כמו שצריך. אז תהינו כמה אנשים שהולכים עכשיו ברחוב יודעים לזהות שהולך מולם סופר שתירגמו לעשרות שפות וקוראים אותו בכל העולם, שהוא משהו כמו ספרן פויר הישראלי או משהו. אחד שעשו מהסיפורים שלו סרטים בינלאומיים ושהשפיע על לא מעט אנשים באמצעות המילים שלו. האם האב שהתקוטט עם בנו שם לב לכך וידע מי עובר שם ברחוב. האם הפסיק לרגע את אימון המכות והסתכל או חשב על איזה סיפור טוב של אתגר. אני די בטוח שלא, אבל אי אפשר לדעת.

ואולי זה טוב ככה, שאנשים כמו קרת, יהונתן גפן (שישב לפני זמן מה בקפה מיכל), נתן זך (שהסתובב בדיזינגוף סנטר), גור בנטוביץ (שסתם רכב על האופניים, לא סגול) וערן צור (שטייל עם הילדים באבן גבירול) יכולים להסתובב בין האנשים בלי להיות מוטרדים, ודווקא אנשים כמו שרית חדד, קובי פרץ ואחרים, לא ממש יכולים להסתובב ככה בלי שיקפצו עליהם עשרות אוהדים נלהבים, אפילו אלה מבין האוהדים שעסוקים בללמד את הבן שלהם ללכת מכות.