אני שוכב על הספה הקרועה בסלון וקורא סיפור שכותרתו "אילן", שמספר על איזה אחד, אילן, שחברה שלו גומרת בקולניות וצועקת את שמו "אילן", אבל זה גם שמם של כל החברים הקודמים שהיו לה, אז לך תדע לאיזה אילן היא מתכוונת. הזוג הזה גר בבניין ששייך לאיזה אחד, אילן, שקיבל את הבניין בוורמייזה בירושה. גם איתו היא מזדיינת, החברה של אילן, וגם איתו היא צועקת "אילן".

ואני לא מספר את זה מכיוון שמדובר בכזה סיפור נהדר. כלומר, זה סיפור טוב והכל (בכלל, הסיפורים של קרת טובים, יש יותר, יש פחות ויש כמה ממש מעולים ויש כמה שאני יודע שאני כתבתי סיפורים טובים מהם), אבל לא זו הסיבה שאני מספר על כך. הסיבה היא שאני השכן של אילן.

כבר ארבע שנים שאני השכן של אילן, ויש לי הוכחות:

1. אני גר ממש קרוב לוורמייזה פינת יהושע בן נון.

2. לשכן בבניין ליד, זה שקרוב יותר לוורמייזה, קוראים אילן.

3. כשאילן מזדיין עם חברה שלו, היא צועקת וגונחת כך שאפשר לשמוע אותה בכל הבניינים הסמוכים.

4. בהנחה שקרת גר בסביבה (וזו הרי הסיבה שיוצא לראות אותו משוטט ברחוב), נניח בוורמייזה קרוב ליהושע בן נון, בטוח שהוא שומע גם.

5. למרות שהיא לא צועקת "אילן" כשהיא גומרת, היא צועקת "אילן" הרבה מאוד פעמים כשהיא מחוץ לבניין שלהם. לפעמים סתם כדי להגיד לו "I love you" כשהיא הולכת לאנשהו, ולפעמים כדי שיפתח לה את הדלת של האינטרקום.

6. סופרים מקבלים השראה מכל מיני דברים, גם דברים שמתרחשים בסביבתם הקרובה.

בקיצור, לספר סיפור על אילן, שחברה שלו גומרת בקול, והם גרים בוורמייזה, זה לספר על השכן שלי.

היו שם עוד כל מיני סיפורים שמרגישים כאילו הם חלק מהשכונה שלנו, כשגיבור אחד הולך מביתו דרך רחוב שטנד, לבן יהודה ולים. אחר הולך לגן מאיר... אחרים יושבים בבתי קפה... אחרים סתם תקועים בפקק בעיר. וזה נחמד להרגיש שהסיפורים האלה קורים ממש לידך, כי אולי, מתישהו, סיפור כזה גם יקרה לך, ואולי כבר קרה והוא פשוט טרם סופר.