יולי עומד להסתיים. הקיץ רק התחיל. הלחץ רק גובר וגובר. הלחץ בעבודה אינו משמעותי כמו הלחץ מזה שבסוף ספטמבר אין לנו בית. החוזה מסתיים. אנחנו לא מאריכים ואין לנו דירה חלופית. את הדירה שהיינו אמורים לקנות כבר לא נקנה, שוב לא באשמתנו. את הדירות שאנחנו רוצים לקנות ולשכור איננו יכולים כי הן יקרות מדי. עכשיו כשאנחנו לא זוג אלא שלישיה המצב הזה הוא בלתי נסבל. הלחץ הזה גורם לכך שהמחשבות מרוכזות רק בעניין הזה וכל פעם שאיכשהו המחשבה מוסטת הצידה למשהו אחר היא מהר מאוד חוזרת לזה שאין לנו איפה לגור. שצריך למצוא איפה לגור. שצריך להחליט לעזוב את העיר שאנחנו כל כך לא רוצים לעזוב. שצריך לשנות משהו משמעותי, משהו שלא רצינו לשנות, וממילא אנחנו לא אוהבים שינויים. ואיכשהו האופטימיות הידועה שלי לא מצליחה להתגבר על הפסימיות שבכל המחשבות האלה. לא מצליח להגיד לעצמי שהכל קורה לטובה, שכל שינוי שנעשה ישפר את חיינו. התחושה היא שמשהו לא טוב כל כך עומד לקרות, ואפילו שאני יודע שהלא טוב כל כך שלנו הוא כאין וכאפס לעומת הלא טוב של אנשים אחרים או הלא טוב שאני צריך להיות שמח שלא קורה לנו, אני לא מצליח להתגבר על זה.

כנראה שנחוצה החלטה, החלטה שאינה תלויה בדבר. החלטה להתעלם מהכל ולהחליט שהכל טוב ושלא משנה כלום. לא משנה איפה נגור יהיה לנו טוב ונהיה שמחים. זו החלטה שצריך לקבל והחלטה שצריך לדבוק בה. החלטה שצריך יהיה לתרגל היטב. החלטה שאין ברירה אלא לקבל אותה. הבעיה היא שקשה לקבל החלטה כזו. קשה מאוד.