הקיץ הזה מתיש אותי. כמובן שהוא מתיש אותי. תמיד הקיץ מצליח לעשות את זה והפעם ההצלחה שלו גדולה יותר בזכות העובדה שהוא הגיע מחוזק מאז הסיבוב הקודם שלו כאן. כמו חיזבאללה של מלחמת לבנון השלישית לעומת זה של מלחמת לבנון השנייה, הקיץ חם יותר, לח יותר, ארוך יותר ומסוכן יותר.

ההשלכות של הקיץ מסוכנות מאוד, העייפות ניכרת, אין כוח לעבוד, הייאוש מזדחל מכל פינה – הייאוש מהמזגן ברכב, הייאוש מחיפושי דירה, הייאוש מהייאוש והייאוש מהמחסור בזמן. בפעמים קודמות כשזה היה קורה מצאתי נחמה, שכחה ורוגע בג'וינט של סוף יום. אין ספק הרגל לא משהו, אבל זה עבד, אפילו שהחיוכים והצחוק שבאו איתו הלכו ודעכו עם הזמן ונשארה רק הנחמה שברגיעה והשכחה. ועכשיו, יש לי את הנחמה הגדולה שמביאה איתה תמיד חיוכים והרגשה טובה, הנחמה שבמבט של הבן שלי, בחיוך שלו, בחיבוק שלו, בצחוק, במלמולים, באהבה העצומה שהוא מביא איתו. אחלה נחמה.

אז מצד אחד, הקיץ הזה קשה יותר ומצד שני, הכלים שיש לי להתמודד מולו טובים יותר. אבל מצד שלישי, אם מסתכלים על הדברים בעיניים של הורים לילד קטן, כל הדברים המייאשים עשויים לייאש יותר – חייבים למצוא כבר מקום קבוע לגור בו, כי לא טוב לילד לנדוד, קשה יותר להפסיק לעבוד כי צריך יותר את הכסף, קשה יותר לצאת לחופשה, קשה יותר באופן כללי, אפילו שמבט אחד שלו מזכיר עד כמה כל מה שקשה לא באמת מעניין, כי רק לחבק אותו שווה כל קושי וכל קיץ.

עצום את עיניך, אל תחשוש

אבא כאן, הכל טוב.

ילד יפה שלי.

לפני השינה אמור תפילה -

הכל משתפר, בכל יום, בכל צורה.

ילד מדהים שלי.

אני רוצה לראות

איך תגדל להיות,

אבל אין מה לעשות,

נאלץ לחכות.

יש עוד דרך ארוכה מאוד ובינתיים -

כשנחצה את הרחוב נשלב אצבעות,

החיים הם מה שקורה כשמתכננים תוכניות אחרות.

ילד מקסים שלי,

ילד יפה שלי,

ילד מדהים שלי...