ראש השנה העברי מתקרב. מה שאומר שעוד שנה עברית הסתיימה ושנה עברית חדשה מתחילה. מה שאומר ששוב מתחילים הסיכומים של השנה האחרונה. אנחנו מסתכלים אחורה על מה שהיה ומרוצים יותר או פחות ממה שהיה. העיתונים מסקרים את השנה החולפת ומסכמים אותה בכל מיני דירוגים. מדרגים את השירים, האנשים, הסרטים ותכניות הטלוויזיה שעשו את השנה החולפת. כאילו די בכך כדי לסכם שנה, עשור או מאה.

אנחנו, האנשים הקטנים, נסכם את השנה שהיתה לנו באופן אישי. הצלחות, כשלונות, שמחות ויגונות. כל אחד מאיתנו עסוק בענייניו הקטנים-גדולים, משתדל לא להציץ החוצה על מנת שלא להפגע, על מנת שלא להרגיש שכל הדברים הטובים שקרו לו במהלך השנה לא משנים כלום מהתמונה הגדולה. כי התמונה הגדולה, היא כזו שמתכנתים אותנו לא להתבונן בה יותר מדי, ואם כבר מתבוננים, הרי שאסור לגעת, אסור להוסיף קווים, לשנות צבעים. כי מה כבר האנשים הקטנים מבינים. הולכים כמו עדר, כותבים טוקבקים ומרגישים שבכך עשו את שלהם.

ההרגשה היא שאנחנו עושים מעט מדי למען שינוי הדברים שמפריעים לנו לחיות כפי שאנחנו רוצים. אם אנחנו ממש פעילים אולי נלך להפגנה, אולי נכתוב כמה מכתבים ונחתום על עצומה. אולי אפילו נבקר באיזה אוהל מחאה ליד הכנסת או בית ראש הממשלה. אבל זהו, לא יותר מזה. כי מה לעשות, כבר הצליחו לתכנת אותנו בדיוק כמו שהם רוצים, בדיוק כמו שנוח להם. אנחנו נצפה בטלוויזיה, נקרא כמה ספרים, נשמע איזה שיר טוב ברדיו, נשתה בירה עם חברים ונלך לישון. נרוויח מעט מדי, נעבוד קשה מדי, הילדים שלנו יקבלו חינוך ירוד מדי, הרחובות שלנו יהיו מלוכלכים מדי והתחבורה בעייתית מדי. נמשיך למות ממלחמות ולרצוח אחד את השני בגלל סיגריה או מבט שלא במקומו. אבל נעקוב אחרי הכוכב הנולד הבא, נשלח SMSים לכל הריאליטי המטומטמים ונצביע בבחירות, כאילו משהו מהדברים האלה באמת משפיע או משנה.

אנחנו נתרגז מהאח הגדול, ונצפה בו בלי הפסקה, ונגיד שזה טוב ונגיד שזה רע, ולא נבין שאנחנו כבר שם, אנחנו בספר של אורוול, אנחנו במטריקס, אנחנו חיים באיזו אשליה שלא משנה מה נעשה אין לנו יכולת לשנות את הסביבה שלנו. וזה לא שאנחנו כל כך מרוצים מכל מה שקורה, ממש לא. אנחנו כועסים, ומתעצבנים, ושונאים וקשה לנו עם חוסר הצדק וחוסר השוויון וחוסר הכבוד ששורר בין בני האדם, אבל לא ננקוף אצבע, כי כבר שוכנענו לגמרי שגם זה לא משנה. לא משנה למי נצביע בבחירות, לא משנה אם נפגין בככר, לא משנה אם נחתום על עצומות ולא משנה שום דבר.

ואני אומר, למה לעזאזל שלא ניתן יהיה לשנות? מה קרה לרוח המהפכנית? מתי בדיוק החלטנו שזה לא שווה להלחם עבור אמונות? מתי בדיוק איבדנו את האמונות והעקרונות והאידיאלים שהיה שווה להלחם למענם? או שלא בדיוק אבדנו אותם, סתם הנחנו אותם בצד לטובת עוד שיר ברדיו, עוד בדיחה לא מזיקה בתוכנית פסבדו-סאטירית בטלוויזיה, עוד נענוע ראש מול החדשות המזעזעות שמועברות בצורה כל כך נעימה על ידי מגישה סקסית.

אז כמובן שאני גם אחד מאיתנו. גם אני לא יוצא להלחם. גם אני קם בבוקר, נוסע לעבודה דרך הפקקים, משתכר מעט מדי ומשלם כמעט את כל המשכורת לבעל דירה ולמדינה. גם אני מתוסכל מזה שלילד שלי יהיה קשה כמו שלי קשה, ומתקשה לענות על השאלה היכן בארץ הזאת הכי פחות רע לגדל אותו והאם אהיה מסוגל כלכלית לעשות זאת. גם אני קורא ספרים, וצופה בטלוויזיה מטומטמת, ושומע מוסיקה שמשכיחה את הכעס במקום ללבות אותו ולהוציא אותנו לרחובות. גם אני כותב במקום לעשות. אבל אולי אם אכתוב יותר תהפוך הכתיבה לעשייה.

אז אתחיל לכתוב יותר, ויותר בזעם, ויותר בכנות על מה שקורה כאן, על התמונה הגדולה ואיך לדעתי צריך לשנות אותה. אולי זה לא הרבה, אבל זה משהו. ובין לבין, אכתוב גם על התמונה הקטנה, כי התמונה הקטנה שלי, של המשפחה שלי הקטנה והאהובה, היא בסופו של דבר הסיבה להתייחס בכלל לתמונה הגדולה ובלעדיה שתישרף התמונה הגדולה ותתאדה אל החלל.