פעם אחר פעם אני נוכח לגלות שיש אנשים זבל, ופעם אחר פעם זה מפתיע אותי עד כמה, פוגע בי, מעצבן אותי, מקומם אותי, מעורר בי זעם ובחילה.

אם לא היו אנשים זבל העולם היה מקום טוב יותר, אין ספק. בתנ"ך נכתב, בטח לגבי הגאולה, שיהיה אז אדם לאדם מלאך. ביהמ"ש העליון כתב שאיננו מצפים שאנשים ינהגו זה כלפי זה כמלאכים, אבל אדם לאדם אדם זו ציפייה סבירה. פעם אחר פעם אני מגלה שגם ציפייה זו מוגזמת כנראה, כי אדם לאדם אפילו לא זאב, אלא סתם זבל.

והנה הדוגמה לאדם לאדם זבל מהיום - ביום שבת ראינו דירה. בערב שבת שלחו אלינו את ההסכם. אתמול סיכמנו שנחתום מחר בערב ואפילו אמרו לי שאפשר כבר לתאם הובלה. היום בבוקר מתקשר אלי בעל הדירה ואומר לי שיש זוג אחר שהוא מעדיף להשכיר להם. פשוט כך, סתם כך, בלי שום סיבה, בלי שום התראה, בלי שבכלל ידעתי שיש איזשהו זוג אחר על הפרק, בלי שיכולתי להתכונן לזה ולחפש בינתיים דירה אחרת, פשוט בגלל שאדם לאדם זבל. הבעתי את תדהמתי, את מורת רוחי, את המצב העגום שבו זה מציב אותי ואת משפחתי שאין לנו איפה לגור בסוף החודש, ועוד אני מסביר והבנאדם מנתק לי בפנים את השיחה. סתם כך, אדם לאדם זבל.

החוק אמור להגן עלי מפני התנהגות כזו. זה נקרא ניהול מו"מ שלא בתום לב. אבל לך תתבע עכשיו מישהו (אפילו שמאוד מדגדג לי לתבוע, רק כדי שיסבלו קצת גם הם), לך תתעסק בחרא של אנשים זבל. דון קישוט יראה כמו אלכסנדר מוקדון לצד אדם שינסה להאבק בהתנהגות הזבלית של אנשים כלפי אנשים אחרים. ואני לא דון קישוט, ולא אלכסנדר מוקדון, אני סתם אחד, נחמד מדי, נותן אמון מדי, סומך מדי, שפעם אחר פעם מופתע לגלות עד כמה אנשים הם גרועים ולא משנה אם הם דוקטורים, פרופסורים, מנהלים בכירים, מלח הארץ או כל אחד אחר.