ההליכה האיטית ברחוב היא מהסמלים החזקים ביותר שלה. היא הולכת לאט כי היא לא ממהרת. היא הולכת לאט כדי לא להתעייף. היא הולכת לאט כדי להיטיב לראות את הדרך היא הולכת לאט כדי שיטיבו לראותה. רגליים ארוכות יש לה. וידיים עדינות שמתנועעות בסנכרון מושלם, חותכות את האוויר הפריך סביבה. היא הולכת לאט והראשים מסתובבים להביט על אחוריה המוצקים, רטט קל עובר בהם בעת שכף הרגל נוגעת בקרקע. כל איבריה משתתפים בסימפוניה שהיא הליכתה האיטית. למתבונן מהצד זה עשוי להיראות כמופע בלט, בהנחה שהמתבונן מכיר את רזי האמנות הזו. למתבונן אחר זה עשוי להיראות כמופע ארוטי.

היא הולכת לאט, מתקדמת ליעדה. לעתים היא הולכת לאט לתחנת האוטובוס. לעתים, למכולת. יותר מכל היא הולכת לאט לביתה, שם שום דבר מיוחד לא מתרחש. כשהיא מטפסת לאט במדרגות היא חושבת על האפשרות שלא להגיע לדלת ביתה לעולם. אילו רק יכלה להאט את הקצב עם כל צעד, להאט ולהאט עד אינסוף, כך שעל סף דלתה היתה התנועה ממשיכה לעד ולעולם לא היתה מגיעה. אך האופציה אינה קיימת. התנועה תמיד ממשיכה. גם הזמן ממשיך לעד, עובדה זו כבר ידועה לה היטב ומזמן חדלה לפנטז על עצירת הזמן. והמרחב, גם עליו היא וויתרה ומסתפקת בשבעים מטר של דירתה ובמרחקים הקצרים שהיא עושה באיטיות לעבודה וחזרה ולעתים גם למכולת ובחזרה.

בבית היא מתיישבת על הספה באיטיות. מקשיבה לבעלה מדבר באיטיות ומשתעממת במהירות מול הטלוויזיה. הם אוכלים ארוחת ערב לאט. מזדיינים לאט. אחר כך היא מתקלחת לאט ואחר, נרדמת במהרה, לפני שבעלה מספיק להתחיל בנחירות.