אני יושב בהופעה המיוחד לפסטיבל הפסנתר, "העיקר זה המוסיקה" , יוני רכטר על פסנתר כנף, מלווה לסירוגין ברביעיית כל מיתר (צ'לו ושלושה כינורות), מתופף, נגן כלי הקשה, בסיסט, שלוש זמרות ליווי, זמר ליווי וגיטריסט ולהקת זמר, ומארח את יהודית רביץ, שלומי שבן, רונה קינן והישר משנות השבעים – נתנאלה.

אני יושב בהופעה והצלילים, שלעתים נשמעים כמו קונצ'רטו לפסנתר וכינור של באך, לעתים כמו הופעת ג'ז של קולטריין, ולעתים כמו מוסיקה עברית ישנה וטובה, נכנסים לאוזניים וללב. והמילים, של משוררים כמו אברהם חלפי, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ', נתן אלתרמן, יענקל'ה רוטבליט או חנוך לוין, עלי מוהר, שלומי שבן ויוני רכטר עצמו, נוגעות בכל הרגשות האפשריים ומעוררות מחשבות...

אני יושב בהופעה ודמעות ממלאות את עיני כשאני שומע את "שפתיו של גבר לוחשות עכשיו", ש"גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא, גם אם אפול פתאום יאמר ליבי שירה – כל עוד עולה הבוקר, כל עוד נכתב על לוח, כל עוד הולך לו בן ואב בעקבותיו, כל עוד שרים הילדים על שנה חדש, כל עוד הכל מתחיל פה שוב מהתחלה, כל עוד הים מתעורר, כל עוד הרוח עולה, כל עוד על שחור הלוח תתנוסס מילה". והדמעות הן בגלל שאני מרגיש את האמת הזו עמוק בתוכי מאז שבני נולד.

אני יושב בהופעה ומצטער על כך שחלקו הגדול של העם לא מכיר ולא יכיר את מילות השירים ומנגינתם. על כך, שרוב בני דורו של בני לא יוכלו לבטא את שהם מרגישים במילים כמו "שוכנת נפשי בין כתלי ביתך" וצער לי על שלא יוכלו להתבדח עם מילים כמו "צער לך וצער לי, על כך מעידות העיניים, בואי אישה ביום זה אווילי לארוחת צעריים". ואני יודע שההשפעה של הסביבה גדולה לא פעם מההשפעה של ההורים והמשפחה, ואולי גם בני ישכח את שנלמד אותו בילדות, שעליה אנו יכולים עוד להשפיע ובמהלכה ישמע את השירים, ויכיר את המילים, ויזהה את באך ואת קולטריין ואת רכטר ואפילו את חנוך לוין שבדרכו מכה בנו אמת – "יש לי בת דודה זונה בפאריז, ופאריז היא בכל זאת פאריז. היא חיה בזבל, אך גומרת עם פראנקים. והלקוח הוא קלוד ולא חיים. וגם אם חייה כולם הם אסון, כשהיא קמה בבוקר הקרואסון הוא קרואסון. אז זהו, שיר בלי שום לקח, איפה שאת – ככה את. אחת בפראנקים, שנייה בשקלים, שם יער בולון, פה ככר אתרים, אחת חייה כולם הם אסון, שנייה גם אסון וגם בלי קרואסון".

זהו, פוסט בלי לקח. רק תקווה, שאולי בכל זאת נצליח לשמר משהו מהתרבות הזאת שהולכת לעזאזל בתוך בליל הזבל שמייצרת התרבות הפופולארית היום בישראל, שהופכת את העם למטומטם או הופכת פופולארית ככל שהם הופך מטומטם (לא שזה משנה, ההשפעה היא הדדית כמובן), וכשבני יהיה בן 30, יוכל כמוני לשבת בהופעה מיוחדת, לפסטיבל הפסנתר, ולשמוע את השירים ולחשוש שאולי כשבנו יהיה בגילו כל זה כבר לא יהיה עוד.