הרבה זמן לא כתבתי בבלוג (שנה לא כתבתי, שנה!).

החורף הגיע והגשם איתו, וזה טוב.

החיוכים מגיעים בבקרים ובערב ולפעמים במהלך היום, וזה טוב.

העולם הולך לעזאזל ובראש צועדת (או רצה) מדינת ישראל, וזה לא טוב, אבל זה מה שיש, גם אם עם זה לא ננצח. 

ואין לנו דירה, ואין לנו סיכוי להתעשר, ואין לנו כל כך הרבה דברים, אבל יש לנו אהבה ואת זה לא קונים בכסף.

ואני לא כותב מספיק, אבל מי אמר שחייבים לכתוב.

וקראתי גם כמה ספרים טובים וכמה פחות טובים, כי מה כבר יש לעשות.

והגוף מזדקן, והמוח לא נהיה צעיר יותר, וזה בסדר סך הכל, כי ככה זה בטבע, אין מה לעשות.

והיום הסתכלתי על עצמי במראה ולרגע דמיינתי את עצמי כגופה, קפואה, חסר חיים, וזה עצוב לחשוב שיום אחד זה יקרה ואין מה לעשות.

הציעו לי להגדיל את ביטוח החיים למיליון שקל, תמורת הגדלת הפרמיה בשלושים שקל לחודש, עוד לא הסכמתי.

בני היקר, יום אחד, מתישהו בעתיד (הרחוק אני מקווה) אבא יהפוך לכסף ויעבור לחשבון הבנק שלך ותוכל לעשות איתו מה שתרצה (כל מה שאפשר לעשות עם שש מאות אלף שקל או מיליון שקל, תלוי אם אבא ירחיב את הפוליסה או לא), חוץ מכל הדברים שאפשר לעשות עם אבא היום (לחבק, לנשק, לטפס עליו, לשחק איתו, לצחוק איתו...) אז תנצל את הזמן הזה היטב, כי חבל על כל דקה.

זה מוזר לחשוב על המוות שלך, אבל כשיש לך ילד זה בלתי נמנע. עצם היותו, עצם קיומו מזכיר לך את הסוף שלך עצמך. פתאום אתה מקווה שתזכה לראות אותו כשהוא יהיה בגילך, שתזכה לראות את הילדים שלו, שתזכה לבלות איתו כמה שיותר שנים. וזה רק מהכיוון שלך.

מהכיוון שלו, אתה מקווה שתהיה שם לעזור לו, להדריך אותו, ללוות אותו, לתמוך ולהיות בשבילו כמה שיותר, בכל גיל, בכל משבר וכל שמחה. 

אז רגע לפני שאני הופך לשטרות בבנק, חזרתי לכתוב בבלוג. חזרתי לכתוב בבלוג כי זה פחות מחייב מלכתוב סיפור או שיר או משהו שאמורה להיות לו משמעות של ממש או איכויות של ממש. חזרתי לכתוב בבלוג כי אולי אם אכתוב סתם ככה, כתיבה חופשית, בלי מחשבה, בלי רעיון, בלי משמעות, בלי שזה לכתוב בשביל העבודה, בלי שזה לכתוב למטרה כלשהי חוץ מלכתוב, אז אולי באמת אכתוב יותר. ולכתוב יותר זו מטרה לכשעצמה. ואולי בסוף, בני אהובי, יישאר ממנו עוד משהו חוץ מכמה שקלים בחשבון, יישארו המילים האלה.