בערב, אחרי האמבטיה, אני מתיישב על הספה והוא בוחר את הספר שנקרא.

אני הכי אוהב שהוא בוחר ספרים שגם לי כיף לקרוא, כמו "אבא עושה בושות" או "הכבש השישה עשר".

ואז אנחנו יושבים מחובקים, הספר לפנינו, ואני מקריא והוא מקשיב ומשתתף איפה שצריך.

הבעיה היחידה היא שתמיד בסוף "כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים", כשאני מגיע אל "רק האיש עם החורים בגרביים לא יוצא לי מהראש", הדמעות חונקות לי את הגרון ואני צריך להתאמץ כדי לסיים את השיר.

בהתחלה זה היה ממש בכי מביך, בכי בכי, כמו שבכי צריך להיות. עכשיו אני כבר מתורגל ויודע שזה עומד לקרוא, אז אני לוקח אני עוצר לרגע את הקריאה, לוקח שאיפה וקורא מהר, לפני שהבכי יגיע.

אני לא יודע למה זה גורם לי לבכות. אולי בגלל שגם אני כבר "כמעט שכחתי שפעם הייתי בן שלוש", ואולי שגם לי האיש עם החורים בגרביים לא יוצא מהראש. ואולי בגלל שיום אחד גם הבן שלי ישכח שהיה בן שלוש (ובן שנתיים, כמו שהוא עכשיו) ורק איזו עובדת חיים מדכאת שלמד תמשיך להשפיע עליו לעד.