אפילו תהיה זו קופסת גפרורים מלאה לגמרי, תמיד יישלף לך הגפרור היחיד שכבר שרוף. זרקתי את הגפרור לעזאזל ומהעצבים על החוקיות הדפוקה הזו של הקיום ויתרתי על הסיגריה. המשכתי לעמוד מחוץ לפאב, לוגם מדי פעם מכוס הבירה הצוננת. יודע, שאפילו שהמקום הזה הומה בחורות מדהימות, אסיים את הערב עם היחידה שדפוקה לגמרי. ככה זה, החוקיות הדפוקה של הקיום. כבר הייתי עם ההיא שהתמכרה להירואין וכדי לצאת מזה החליפה לקוק. עם ההיא שיומיים אחרי שיצאנו התחתנה עם החבר שלה, שאיים עלי ברצח וכמעט קיים את הבטחתו. במזל יצאתי עם פנס ונקע ברגל. היתה אחת שברגע שהתפשטנו רק עניין אותה לדחוף לי חציל מאחורה. אחרת רק רצתה שאדחוף לה חציל מאחורה. והיו כל הדפוקות הסטנדרטיות, שאינן חריגות בנוף, אבל למה לעזאזל שאפול דווקא עליהן. אני מדבר כמובן על המטומטמות לגמרי, הבולמיות, האנורקסיות, השקרניות הפתולוגיות, הסטוקריות, החולות הסופניות, הדו-קוטביות, החרדתיות, האלכוהוליסטיות, הוורקוליקיות, ועוד שורה ארוכה של בחורות בעייתיות שידעתי לשלוף מבין המבחר הרחב שהציע לי היקום. ומה שהכי נורא זה, שאני יודע שזה חסר סיכוי לגמרי, כי גם אם אצליח בסוף למצוא את האחת שתתאים לי בדיוק, האחת שאין לה שום הפרעה קיצונית כזו, הרי שגם היא, כמו כל האחרות, תראה בי גפרור שרוף ששלפה מקופסה מלאה בגפרורים איכותיים שרק מחכים שיציתו אותם.

מהעצבים כמובן הדלקתי בסוף את הסיגריה שוויתרתי עליה קודם לכן. את הגפרור המשומש זרקתי לכל הרוחות, רק שלא יישלף לי בסיגריה הבאה. ואז, כמו שניתן לצפות, ראיתי אותה. היא לא היתה מהבחורות שבפאב. היא סתם הלכה ברחוב. הכרתי את השם שלה מהלימודים, רק שהספקתי לשכוח. קיוויתי שהיא מזהה אותי, אבל היא אפילו לא הסתכלה. היו לי כמה שניות לקרוא לה או ללכת אחריה ולהזכיר לה מי אני, למקרה ששכחה. אבל איך היא תשכח שכמעט היה בינינו משהו. זאת אומרת, היה בינינו משהו, אבל לא משהו שמישהו יקרא לו משהו. ישבנו אחד ליד השניה במבוא לפילוסופיה מערבית. זה היה קורס גדול, רוחבי כזה, מהסוג שמגיעים אליו מכל קצוות האוניברסיטה כדי לצבור נקודות זכות לתואר הראשון במה שזה לא יהיה. אז הכסאות היו צפופים. וישבנו זה לצד זו, ומהצפיפות והמשיכה הסודית בינינו היו מדי פעם נגיעות וחיכוכים של ברך בירך, של אצבעות באצבעות וכמה פעמים גם מרפק בשד. והנגיעות הללו הציפו אותי בכל פעם בתשוקה ותאווה ומשהו שהוא על סף התאהבות או התאהבות ממש.

וזה לא שהבחורה הזו כל כך מיוחדת ומדהימה ביופיה. בדיוק להפך. טוב, לא בדיוק להפך, כי בדיוק להפך זה אומר שהיא ממש לא מיוחדת ומדהימה בכיעורה. אז במקום לתת תארים אתאר אותה וזהו. כפות רגליים עדינות. בלי שום לק על הציפורניים, לא ברגליים ולא בידיים. אפילו לא מהסוג השקוף שלכאורה רק נועד להגן על הציפורניים. כפכפים פשוטים בקיץ, שירדו מיד כשהתישבה במקומה. חצאיות בלי סוף, כולן דומות זו לזו רק בצבע שונה. רגליים סטנדרטיות, לא שריריות במיוחד, לא שומניות במיוחד, לא חטובות במיוחד. רגליים כמו שרגליים צריכות להיות. הבטן, אותו הדבר והחזה מתאים באופן פרופורציונלי לגמרי ליתר הגוף. אף ישר אבל ללא שום נטייה, לא למעלה ולא למטה, ואיזה מזל, גם לא לצדדים. שפתיים בשרניות, נפלאות, קצת יבשות, אבל למי לא מתייבשות השפתיים במזג האוויר הזה. אוזניים לא גדולות ולא קטנות ולא צמודות מדי לראש ולא בולטות, שמציצות מבעד לשיער הארוך, החלק, הזהוב כהה כהה, כמעט חום, אבל עדיין זהוב. ומה שבאמת היה מיוחד בה, ואת זה יכולתם לנחש בקלות, כי זה מה שתמיד אומרים, היה העיניים. עיניים כמו שחורזים בשיר. עיניים עם גבות תואמות, בהירות, שניצבות בדיוק במרחק המתאים זו מזו ויש להן תמיד מין הבעה כזו שאומרת משהו על העולם ועל עצמן, אבל לא משהו פשוט במיוחד, כמו עיניים אחרות שכבר נתקלתי בהן (עיניים שאומרות שמשמעות החיים היא לא לחשוב על שום דבר, או עיניים שאומרות כסף, עיניים שאומרות זין או כוס, עיניים שאומרות קינאה ועיניים שאומרות שנאה. את כל הסוגים האלה כבר ראיתי והכרתי מספיק טוב כדי להתרחק מהן כמה שיותר). 

אבל לא היה כלום בינינו מעבר לזה. רק שיחה קצרה לפני תחילת השיעור ואחרי שהסתיים. בדרך כלל על משהו חסר משמעות, כמו השיעור עצמו. לא יודע למה לא עשיתי שום דבר. כלומר, אני יודע, אני פחדן. תמיד הייתי. אז למה שעכשיו אעשה משהו שונה וארוץ אחריה? אה, זה בגלל שמאז עברו כבר כמה שנים, ולא שנהייתי פחות פחדן, פשוט נהייתי יותר מיואש. וזמנים נואשים קוראים לאמצעים נואשים. קמתי והלכתי אחריה ואמרתי לה "היי", אבל היא לא שמעה. אז נגעתי בכתפה, והיא הסתובבה אלי והסתכלה בי בעיניים שאומרות נראה לי שהתבלבלת. ואני הסתכלתי על הציפורניים שלה האדומות, ונתתי לה מבט שאומר כנראה שאת צודקת. אחר כך חזרתי לעמוד מחוץ לפאב, עם הכוס שכבר כמעט התרוקנה וכל הבחורים והבחורות השרופים שממלאים אותו, וחשבתי על זה שכשמדליקים שני גפרורים בבת אחת הם נשרפים יחד ונדבקים זה לזה.