אתה בן שלושים ואחת עם אישה וילד ועבודה סבירה שפעם בכמה זמן מתחלפת, פעם כי אתה החלטת שזהו ופעם כי הם. ואתה גר בדירה שאתה סך הכל מרוצה ממנה, אפילו שהיא שייכת למישהו אחר שבסוף כל שנה סוחט ממך עוד קצת כסף בשביל שתוכל להישאר לחיות שם. אפילו שלעולם לא תוכל לקנות דירה כזו. אתה חי בעיר שאתה אוהב, במדינה שאתה אוהב ושונא, ובכל מקרה התרגלת כבר להכל וזה לא שיש הרבה ברירות. כי למרות כל הדיבורים על חירות והאפשרויות האינסופיות, עדיין בני האדם כבולים ביותר שלשלאות ממה שנדמה להם. אתה בוחר אתה הקפה של הבוקר, ואת הקפה של שעתיים אחר כך, ואת הסיגריות, וארוחת הצהריים, ואת התחבורה שתאפשר לך להגיע ממקום למקום ובחזרה לביתך. יש לך אפשרויות בחירה, אתה יודע את זה, אבל גם הן מצומצמות והולכות ומצטמצמות עם הזמן עקב תקציב ובריאות הולכת ומדרדרת. ואתה יודע את זה היטב וכבר התרגלת לרעיון שיום אחד גם תבחר חלקת קבר מבין אפשרויות מעטות ומצומצמות במיוחד, וחושב שאולי ישפר מזלך ויסתיימו חייך טרם הבחירה הזו.

ואתה בן שלושים ואחת ומתעורר בבוקר ומבין שאיבדת גם את הכישרונות שפעם חשבת שטמונים בך וזה רק עניין של זמן, רצון והשקעה, ותוכל להוציא אותם לאור וכולם יידעו ותתוגמל עליהם ביד רחבה, כך שאפשרויות הבחירה שלך יוכפלו וישולשו ואולי אף יותר. יותר נכון, לא איבדת אותם, הם מעולם לא היו קיימים, לא היה כישרון ולא היה פוטנציאל מעבר לכישרון והפוטנציאל שהביאוך עד הלום. ואתה מודה להוריך ולחבריך ובעיקר לעצמך, על שסייעו לך להגיע לאן שהגעת. אל הביצה הטובענית הזו שכולם מדשדשים בה, מנסים להרים את הראש מעל הרפש של עצמם, אולי יצליחו לקחת אוויר, אולי עוד נשימה לפני שישקעו ויצטרפו לדורות על דורות של אנשים כמותם שמצאו מנוחת עולמים על הקרקעית הדביקה.

אתה בן שלושים ואחת ואתה לוקח את הבן שלך על הידיים כל הדרך אל הגן. ביד אחת הוא מחבק אותך חזק, כדי לא ליפול, שהרי הוא כבר די גדול, ובכל זאת, על הידיים. ביד השנייה הוא מצביע על העולם וקורא לדברים בשמות. חלק מהשמות כבר ניתנו לדברים על ידי אחרים וחלק הוא ממציא בעצמו. והבן שלך מחייך ומאושר ומצחקק, וכל האיברים בגופו, וכל תווי פניו, מחייכים ומאושר ומצחקקים. ולמרות שאתה כבר יודע יותר טוב מזה, אתה מחייך ומרגיש מאושר ואפילו מצחקק, ואתה לא שולט בזה בכלל. אתה תוהה אם גם אצלך כל האיברים מחייך ומאושרים ומצחקקים, אתה מרגיש שלא, אבל אין לך דרך לדעת. והרוח נושבת קרירה, והשמש עולה ממזרח, ושקט של שמיים, והעננים שטים מזרחה ודומם הוא מסעם, ושניכם מדלגים בין כל השלוליות שנותרו מהגשם שירד כי צריך לשטוף הכל, כל הדרך אל הגן. 

אתה כבר בן שלושים ואחת ויודע שכשהיית בן עשרים ואחת וכשהיית בן שש עשרה, היית בטוח שהחיים שממתינים לך יהיו מסעירים ומופלאים ונהדרים בכל כך הרבה מובנים שאפילו התקשית לדמיין איך הם יהיו ומה יהיה איתך כשתהיה גדול. ואתה יודע שפשוט לא היה לך דמיון כזה מוצלח וכבר  לא מנסה לדמיין או לפנטז, אולי רק לעתים רחוקות, כמה רגעים לפני שאתה נרדם חולפת בך מחשבה כזו שיכולה להיחשב כפנטזיה, אבל היא כבולה בכל כך הרבה שלשלאות ומוגבלת בכל כך הרבה דרכים, שמיד אתה מפסיק אותה ושוקע בשינה נטולת חלומות. או שאתה חולם, אבל לא משהו שאתה זוכר אחר כך. אתה נפרד מהילד והולך ברחוב לעבר הרכב, תכף תכנס אליו והרדיו יידלק על התחנה שאתה יכול לשמוע ואחרי חצי שעה של נסיעה תגיע למשרד ותשב ליד מחשב ותפגוש אנשים ותגיד דברים ותכתוב מיילים ותעשה כל מיני דברים שנועדו להגשים חלומות של אנשים אחרים, עד שתגיע השעה לחזור למכונית, לתחנת הרדיו שאתה מסוגל להאזין לה, לכביש שכבר למדת לא להתעצבן ממנו יותר מדי, לבית, לאישה, לילד, לארוחת ערב שאת מרכיביה בחרת מבין אפשרויות מצומצמות במיוחד על מדפי הסופרמרקט הקרוב לביתך, למקלחת חמה שהמים בה נגמרים מהר מדי כי בעל הבית לא יתקין דוד שמש או סתם דוד גדול מספיק, לאיזו מחשבה סוררת לפני השינה ולעוד לילה בלי חלומות.

אתה בן שלושים ואחת ומחליט לא להכנס לרכב. אתה מחליט להמשיך במעלה הרחוב הראשי לכיוון מערב. האנשים חולפים על פניך ולא יכולים לדעת שסטית ממסלולך. זה מעורר בך התרגשות מסוימת. אנשים הולכים במהירות ונכנסים למכוניות, לאוטובוסים, למוניות, לחנויות בגדים, לבתי קפה, למסעדות, לפיצוציות, כל אחד יכול לבחור מבין כל האפשרויות המוגבלות שהרחוב הראשי מציע. והם בוחרים בשמחה, עם עליצות מסוימת בלבם. עם תחושה של התרוממות רוח כשהם מקבלים את הקפה ההפוך בכוס קלקר צבעונית, את הנעליים המבריקות בקופסת נעליים ממותגת ושקית פלסטיק שקופה, את החיוך המעושה מהמלצרית. ואתה יודע את זה לא כי אתה טוב מהם במשהו, בדיוק כמותם עבר בך רטט בעת שמסרת את כרטיס האשראי המוזהב לתשלום, בדיוק כמותם נהנית מרכישת מוצרים מיותרים שאילו היתה לך אפשרות בחירה אמיתית בוודאי לא היית רוכש, בדיוק כמותם שנאת את עצמך על כך ועם דמעות חונקות את גרונך חזרת מושפל לביתך מבצרך, ששייך למישהו אחר, עלוב כמוך, אבל עם קרוב משפחה שמת והשאיר לו דירה.

אתה בן שלושים ואחת ועומד בפעם המי-יודע-כמה מול הים ובפעם המי-יודע-כמה נפעם למראה הכחול העמוק והעצום הזה שנראה ומרגיש אינסופי הגם שאתה יודע היטב שהוא סופי לגמרי ושאם תעלה עליו ותשוט על גביו בלי הפסקה תגיע שוב לנקודת ההתחלה. ובכל זאת, הוא ללא גבולות, מבחינתך הוא לא פחות גדול מהיקום, שנאמר עליו שהוא אינסופי. וקראת פעם משהו על כך שיש אינסוף שהוא גדול מאינסוף ואינסוף שגדול משניהם וככה עד אינסוף. אז מבחינתך אין בעיה שהים הזה יהיה אינסופי קטן והיקום אינסופי גדול. מה אכפת לאדם, שהוא סופי בכל כך הרבה מובנים, אם הים הוא כחול. ואכפת לו, אכפת לך, כי הכחול של הים, אפילו שהוא ירוק במקומות מסוימים, עושה לך טוב. ואכפת לך שהים הוא מלוח ואכפת לך שהאוויר לח והשמיים כחולים והרוח קצת נחלשה ואפשר להדליק סיגריה אחת לחמש דקות של שלווה.

אתה בן שלושים ואחת וכבר התרגלת לחיים האלה. לאפשרויות המוגבלות שהם מציעים לך. לכישרונות שאין לך לפוטנציאל הבינוני שהיה לך וכבר מיצית עד תום. לעובדות העצובות של הקיום האנושי ולגורמים העלובים שגורמים לו להיות מאושר. כאילו האושר הוא מטרה נעלה כל כך מלכתחילה. התרגלת לבינוניות שלך, לאפסיות שלך, לחוסר המסוגלות וחוסר היכולת, ששוכנים שם לצד היכולות שכן קיימות בך, המעטות, המספיקות בדיוק כדי להתקיים, כדי להמשיך את הסיפור הזה רק עוד קצת, רק עד שלא תוכל עוד להמשיך,