"אבא, למה אמרת אההה אייי אחח?", שאל בן השלוש לאחר שהתיישבתי באנחה אופיינית.

"כשתגדל תבין", עניתי והוא התרצה.

הייתי צעיר יותר לפני שהוא נולד והזדקנתי לאט יותר. אין ספק. עכשיו אני מבוגר יותר ומזדקן מהר יותר, ואני סך הכל בן שלושים ושתיים. ובכל זאת, כבר כמעט ויתרתי לגמרי על החלומות שהעזתי לפנטז פעם שיוכלו להתגשם.

החלומות הפכו לבסיסיים יותר, ועם זאת, כנראה לא פחות מופרכים.

אז חלמתי שאהיה תסריטאי או סופר או לפחות קצת מישהו כזה מהשוליים של הבוהמה שיכול להתפרנס ממחשבותיו הכמעט מקוריות ויכולת הכתיבה הכמעט טובה שלו. חלמתי על חיים מרתקים יותר, מאתגרים יותר, מפתיעים יותר.

עכשיו אני חולם שאצליח לשמור על המשרה שיש לי בתשעת החודשים האחרונים למשך תקופה של לפחות שנתיים, בשאיפה ליותר, ובשאיפה להצליח להביא לכך שהשכר ייגדל קצת בכל שנה (בינתיים הוא רק פוחת). עכשיו אני חולם שמתישהו, איכשהו, אצליח לקנות דירה מבלי להתרושש לגמרי ולהשאר חייב לכל החיים לבנק. חולם שעד גיל שלושים וחמש אטוס לארה"ב, כי הבטחתי לעצמי מתישהו שמתישהו זה יקרה וביני לביני החלטתי שזה יהיה עד שלושים וחמש. 

עכשיו המשפט הפולני הזה תקוע לי בראש, המשפט הפולני שאומר שהעיקר זה הבריאות ולעזאזל עם כל השאר. ונכון, העיקר זה הבריאות, אבל כמו המשפט ההוא עם הפרח והחיים שאני לא מצליח לזכור איך הוא הולך - צריך משהו שהבריאות שווה בשבילו.

אז הפולני הזה בראש שלי יגיד - הילד, ובעזרת השם עוד ילדים (הוא מהפולנים המעפנים האלה שאומרים בעזרת השם על כל מיני דברים למרות שאינם מאמינים באלוהים). נכון, הילד, בהחלט. אבל כמו שאני אומר לעצמי ולזוגתי - הילד צריך שהאושר של הוריו לא יהיה תלוי רק בו (ובתור בן למי שהואשר שלו תלוי רק בילדיו, אני חותם על המשפט הזה. זו פשוט יותר מדי אחריות להיות המקור לאושרם של הוריך).

אז אתמול עשיתי מעשה וטבלתי אצבע שוקולד של קינדר בחמאת בוטנים, שילוב מנצח, אבל עדיין לא מספיק.

ועוד מעשה - מחר ומחרתיים אהיה בחופש. זה טוב, אבל לא מספיק.

ושלחתי סיפור לתחרות הסיפור הקצר של הארץ - אני יודע שלא יקרה עם זה שום דבר, אבל זה מין דבר כזה שנועד להראות לעצמי שלא לגמרי ויתרתי.

וכתבתי פוסט בבלוג הזה הישן, שכאילו אחזור לכתוב בו לתעים קרובות יותר, כאילו שזה יותר לא פתטי משזה פתטי. 

ועכשיו אקום מהכסא במשרד ואלך לחרבן, כי מה כבר נותר לאדם לעשות.