אז אני מנסה להזכר איך היה כשהייתי ילד, נער, צעיר יותר מהיום. אני לא חושב שהיתה לי ילדות מאושרת ממש. היה לי טוב סך הכל, אבל לא יכול לומר שהייתי ממש מאושר. לפחות לא במבט לאחור. אולי בזמן אמת, אם היו שואלים אותי, הייתי מאושר. חבל שלא היו אז אינטרנט ובלוגים ואי אפשר לחזור אחורה ולראות איך הרגשתי בזמן אמת. אפילו שסטטוסים בפייסבוק ופוסטים בבלוגים הם קיצוניים, הרי שהם אינדיקציה כלשהי ובסך הכל אפשר לראות את השניים משלימים זה את זה - בפייסבוק הקיצוניות היא לכיוון התחושות החיוביות ובבלוגים נותנים דרור לתחושות השליליות. 

מעניין איזו השפעה זו כילד לקרוא את כל ההיסטוריה המתועדת הזו של הוריך. אנחנו סך הכל לא ידענו כלום על ההורים שלנו. כמה תמונות מצהיבות באלבום וכמה סיפורים ישנים שחזרו על עצמם. שום דבר מקיף וכולל כמו התיעוד על הוריו שהילד שלי יוכל ליהנות (או לא ליהנות) ממנו כשיגדל.

בכל מקרה, מה שאני מנסה לומר זה שמעולם לא אהבתי במיוחד את האירועים המשפחתיים האלה. ימי הולדת, שבתות וחגים, מפגשים משפחתיים אקראיים, את כולם לא אהבתי באופן זהה, וברגע שיכולתי לעמוד על דעתי ולהמנע מלהגיע לאירועים הללו מבלי להתקל בהתנגדות, כך עשיתי (לפחות עד כמה שאפשרו לי נקיפות המצפון הפולניות לפיהן זה כל כך חשוב ל...סבתא, סבא, אמא, אבא... שאגיע, אז אסבול שעתיים-שלוש, לא נורא). אז הגעתי לאירועים וחמקתי במהירות האפשרית. לאן חמקתי? לעשן או לשתות, ברור. ולא שלא שתיתי או עישנתי במהלך האירוע, הרי צריך לשרוד את זה איכשהו.

ומה כל כך נורא בעצם באירועים האלה? האם הגדרתי את זה לעצמי מתישהו? 

אני חושב שכן, אני חושב שתמיד הרגשתי אאוטסיידר. תמיד הרשתי לא קשור לבני המשפחה. קצת מנותק מכל הדברים שעניינו אותם, כל נושאי השיחה, כל תרבות השיחה, הקריאות, הצעקות, השירים, וככל שמדובר באירועים דתיים אז כמובן אין לי כל קשר לטקסים הטיפשיים האלה. תמיד אמרתי לעצמי, שהרי אם לא היו אלה בני המשפחה שלי, אין סיכוי שבעולם שהייתי באיזשהו קשר עם מי מהם. כך נהפכו החברים למעין משפחה, ובוודאי לאחר שהכרתי את זוגתי ונולד בננו, הפכה משפחתי הקטנה למשפחה הראשונה והמיידית בסדר העדיפויות שלי.

ובכל זאת, למרות שאמרתי לעצמי לא פעם שבתור מבוגר אני צריך להמנע ככל האפשר מעשיית דברים שאיני מעוניין כלל לבצע, אני מוצא עצמי פעם אחר פעם מגיע לאירוע משפחתי כזה או אחר. פה ברית, שם חתונה, כאן ערב חג ושם הדלקת נר. ולעתים כל כך רחוקות (ואולי לעולם לא) כל העניין נעים לי ואני יוצא בתחושה שאינני מצטער שעשיתי זאת. ההמולה, הרעש, השיחות המיותרות, נושאי השיחה המקוממים, חוסר ההבנה ההדדי, חוסר ההיכרות הבסיסית שלהם איתי ושלי איתם, חוסר העניין שלי בהם ושלהם בי, למה אנחנו עושים את זה לעצמו? האם כל כך הרבה כוח יש לרצון הזה לרצות את המשפחה ולהיות נוכח שם כי להם זה חשוב שאהיה? כנראה שכן. 

אז מה עושים עכשיו? אין הרבה מה לעשות, רק להמשיך ללכת, ככל האפשר פחות ופחות (זה תהליך שקורה מעצמו) ולנסות איכשהו להתייחס לזה כאל אירוע בלתי נמנע שאולי לפחות יצא ממנו חומר אנושי לסיפור טוב שמתישהו ייכתב. 

ומה עד אז? בינתיים מחר ומחרתיים אני בחופש ואנסה ליהנות מזה. מחר ומחרתיים אינני נדרש לראות בני משפחה, בשישי ושבת כן, אבל זה סוג של מתאזן ככה.