"נעלם לך החיוך", היא אומרת לי, ואני לא עונה שאני חושב שזה לא מדויק. אחר כך אני הולך עם המחשבה הזו ותוהה אם יש בכך אמת. האם נעלם לי החיוך? ואני הולך עם תחושה כבדה כזו, וזה לא החורף. יש רגעים של שמחה באמת, אבל באמת יש מין המשכיות אוטומטית של היום-יום, ומעט מאוד חדווה. יכול להיות שהחיוך נעלם לי? יכול להיות.

אני שר לילדי את "גשם בעתו", והעיניים דומעות כשרותי נבון שרה ברקע ש"רק הגשם בא לו בזמן". למה? מאותה הסיבה שהדמעות האלה מגיעות תמיד כשאני מגיע לשורה "כבר שכחתי שפעם הייתי בן שלוש, ורק האיש העני עם החורים בגרביים לא יוצא לי מהראש", כשאני מקריא לו את "כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים". למה? מאותה הסיבה שהן הגיעו הבוקר יחד עם תחושת החמצה חריפה כששמעתי את פרסקי שר "ואז לקחו לך את השנים הכי יפות והנה אתה בן 21...".

ואז אני מבין, שחלק לא מבוטל מהזמן אני נשען על זכרונות, יותר על זכרונות מאשר על ההווה, כי ההווה רוב הזמן פשוט קורה ואינו מסעיר או מיוחד או מרגש, ומהעבר ניתן לבחור את אותם כמה זכרונות משמעותיים, והעתיד, עליו עדיף לא לחשוב יותר מדי, כי זה סתם מדכא.