עם כל אהבתו לחורף, הגשם של הבוקר הזה הביא איתו את הדכדוך הקבוע שגורם לו להתכנס בתוך עצמו ולגרד את שכבות הציניות והשמחה המעושה שהוא כופה על עצמו דרך קבע. בשש וארבעים התעורר והסתכל על השעון, יש עוד זמן, חשב, וחזר לישון, לצדו במיטה בנו ואשתו ישנים עמוק, חולמים חלומות שלעולם לא יכיר. כששוב התעורר התבונן בשעון וגילה שחלפה שעה. מאותו רגע הדברים התנהלו במהירות ויעילות, כמו בכל בוקר. מעירים, מתלבשים, מלבישים, מתארגנים ותוך כדי מחליפים אולי איזה מגע או מילה ולוגמים קפה משותף, הכל כדי לצאת במהרה מהבית. הנה הוא יושב שם עכשיו במקום בו הוא מעביר את רוב ימיו בשנים האחרונות, בחדר קטן, ליד שולחן, מול מחשב, בוהה במיילים והסכמים שלעולם לא מפסיקים להגיע אליו ולהשלח ממנו, והדכדוך הזה גורם לו להתכנס בתוך עצמו ולגרד עד זוב דם את השכבות שעטה על ליבו.

הוא בן שלושים ושתיים, מתקרב לשלושים ושלוש. מעולם לא היה בניו-יורק, מעולם לא היה נטול אחריות וטרדות. רק בן שלושים ושתיים וכבר עמוק בתוך ההרגל האנושי הזה של עבודה-משפחה. נאבק בכרס שצומחת, בחשבון הבנק שמתכווץ, מתמרן בין רגשות, מנסה שהכל יהיה בסדר וכולם יהיו מרוצים, מוותר על עצמו ומעצמו כמה שאפשר, כאילו שהחיים האלה אינם רק משחק שמסתיים בבת אחת עם השריקה. מנסה לחשוב מה כל כך מטריד אותו, מה משתק אותו מפשוט לעשות כל דבר, ואין לו תשובה של ממש. הוא פשוט אוהב את השקט התעשייתי הזה, את השלווה הבורגנית המזויפת - אילו רק היה בורגני אולי היתה לכך משמעות. אבל הוא לא ממש בורגני, הוא סתם עוד אחד שמנסה, אבל לא מספיק משתדל או מתאמץ, לחיות את החיים שהחברה המערבית מבטיחה לנתיניה.