"כמו עצי האורן לאורך הדרך המפותלת,

יש לי שם, יש לי שם"

עשרה ימים לפני שלושים ושלוש. יש לך אישה שאתה אוהב וילד שהוא בעצם חלק ממך. והאישה, יש לה עכשיו משהו ברחם, ואתם מקווים כל כך שבעוד שמונה חודשים המשפחה הזו תגדל.

"כמו הציפור השרה והצפרדע המקרקרת,

יש לי שם, יש לי שם"

אבל בבוקר יום שישי הזה אתה שומע פתאום שיר של ג'ים קרוצ'י ומשהו בך ניצת. זכרון עמום של משהו שבער בך ודעך. איזה זוהר דהוי ניעור. והשיר נגמר ומתחלף באחר והיום מתקדם עם העניינים הרגילים. 

"ואני נושא אותו עמי כמו אבי

אך אני חי את החלום שהסתיר"

אתה עשרה ימים לפני שלושים ושלוש וזה יום שישי אחר הצהריים. חוץ מהאישה והילד שמשחקים עכשיו בחול, מחכים שהשמש תשקע בים, ברור לך שאין לך דבר. ואתה שוקל כבר להתברגן ברצינות ולקנות בית ולהשתעבד לשנים ארוכות, כי זה נשמע לך באמת טוב. סוג של להגשים חלום.

"דוחף עצמי לאורך הדרך

מגלגל את עצמי בדרך"

ואז בלילה אחרי שכולם כבר נרדמו איזו סצינה בסדרה מטומטמת מדליקה בך אותו ניצוץ נשכח וזורקת אותך לזכרון כללי של החיים הקצרים שבילית בדרכים באוסטרליה. לילה, אין שעונים ואין לדעת מה בדיוק השעה. וקר לך וטוב לך ואתה מאושר כמו שבכל עשרים ושתיים שנותיך לא היית. אתה מעשן משהו ירוק ומסתכל רחוק על שביל החלב וחושב שכך נכון. 

"...מתקדם כדי שהחיים לא יחלפו על פניי"

אתה מנסה להזכר עכשיו, אחת עשרה שנים אחר כך, האם היו לך חלומות אחרים. ברור שהיו. מה חשבת שיהיה? היום נדמה שרק חשבת שיהיה קצת יותר מאותו הדבר שבסופו של עניין היה כל כך מעט ממנו. והרי הבן שלך כבר כמעט בן ארבע ומלבד אותה נסיעה אחרונה להודו אי אז לפני שמונה שנים, לא יצאת לדרכים.

"דוחף עצמי לאורך הדרך

מגלגל את עצמי בדרך

מתקדם כדי שהחיים לא יחלפו על פניי"

בעוד עשרה ימים תהיה בן שלושים ושלוש. אתה תהיה מאושר, כי איזו סיבה יש לך לא להיות. כל מה שאתה צריך בחיים האלה הם הילד והאישה וזה שלושתכם יחד נגד העולם. אבל מדי פעם, איזה שיר או סצנה בסרט יעוררו בך את הדבר הזה, כדי שתוכל להבטיח לעצמך שבקרוב שוב תצא לדרך, אפילו לזמן קצר, אפילו רק פעם בעשור, רק שהחיים לא יחלפו על פניך.